פרק 18: בית בלי אמא – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

כמו כתם דיו גדול הנשפך על יומן שבועי ומטשטש את הימים, את השגרה, כך זכורים לי ימי האבל, מעורפלים ברובם, עם הבזקים פתאומיים של בהירות כואבת. הבית בלי אמא הפך מקן של שמחה ודמע, מקום של מאבקים, צחוק ומעשי קונדס, לדירת שני חדרים צפופה בחולון, בתוכה גברים-ילדים, נעדרי הבנה בסיסית בכלכלת בית.

בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי מגיעה לדירה, מרתיחה מים בסיר המתכת הגדול, אוספת את הכביסה המלוכלכת של אבי ואחי לתוך גיגית פלסטיק, מרימה עיתונים ופסולת מרצפת הבית ושולחן הסלון לשקית האשפה שהיתה תלויה על וו מתחת לכיור. כשרתחו המים, הייתי שופכת חצי סיר לתוך גיגית הכביסה ואת חציו השני שופכת לתוך הכיור, לא שוכחת לפקוק את פתח הניקוז.

בדרך כלל הייתי מתחילה בכלים. שומנים שרופים שדבקו בצדי המחבת, תחתיתו המלוכלכת של סיר הלחץ, על כולם הסתערתי זעופה. גופי הנעלב הצר את קנה הנשימה שלי, הופך את נשימותי לכבדות ואת התנהגותי לקצרת רוח. בכעסו, העלה גופי זיכרון כואב של אמא, נאבקת קצרת נשימה גם היא, באחת מהתקפות השיעול הקשות שלה. עם כל נשימה התקמטו פני מעט יותר וגברה תחושת כעס אילם על אחי, שאף לא העלו על דעתם לקחת חלק במלאכות הבית.

שבועות ארוכים שכנעתי את עצמי כי אני ממשיכה את דרכה של אמי, עושה, כפי שהיתה עושה היא, את כל הדרוש על מנת שלאבי ולאחי לא יחסר דבר. הקדשתי את חיי למשימה. חיפשתי מקום עבודה שיהיה מספיק קרוב לבית, על מנת שאצליח לחזור מוקדם הביתה ולהתקין את ארוחת הערב של הגברים. מצאתי עבודה בחברת סולל בונה והצלחתי להגיע להסדר מתאים, לפיו אעבוד במפעל רק עד שעות הצהריים. הקפדתי להגיע בזמן בכל בוקר, שומרת על הכנסה בסיסית, אך בסתר לבי התגעגעתי לאווירה העסקית המיוחדת ששררה בבנק. את תחושת ההחמצה שהחלה לקנן בי קברתי במחשבות הקטנות על מלאכת הבית.