יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 9

האזינו לפרק התשיעי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אם בצרפת הוטחו בנו הערות אנטישמיות, הרי שבישראל נחשבנו לסוג ב' בגלל מוצאנו המזרחי. הימים ימי מפא"י, והאפליה הורגשה היטב. כשאבי חיפש עבודה בשירות התעסוקה, מיד התפנו לסייע לו. אבא, בעל העיניים הכחולות ורעמת השיער הבלונדינית, נראה כבחור אשכנזי מן השורה. אולם ברגע שפקיד התעסוקה ראה שהבחור אינו מבין את ההלצה היומית ביידיש, חזר בו באורח פלא: "בעצם, המשרה כבר תפוסה". בלית ברירה, הסתפק אבי בעבודות זמניות. בשל עברו הצבאי המרשים, התבייש אבא ברוב העבודות שבהן נאלץ לעסוק, ורטן שהוא "כמובן מסוגל ליותר". משכלו כל הקצים, עבד אבי תקופת מה כסנדלר, וביקש מאחותי רינה להסתובב עימו ברחובות. "מתקן נעליים, מתקן נעליים", היתה צועקת והוא משתרך אחריה בלאות, מקלל את גורלו המר.

למרות, ואולי בגלל העוני הקשה של משפחתי, בבית הספר בלטתי והצטיינתי. עד מהרה הייתי למצחיקת ומנהיגת הכיתה. ההומור שהכרתי בבית, גם בנסיבות קשות, ליווה אותי הלאה. נהניתי להיות במרכז. השתתפתי בחוג הדרמטי, חולמת להיות שחקנית ידועה, בטוחה כי במקצוע המשחק טמון עתיד נפלא עבורי. הקפדתי להופיע בכל השיעורים, לומדת טקסטים בעל פה, מתרגלת דיקציה בדרך חזרה מבית הספר.

לרוע המזל, כששמעה אמי על המקצוע שעליו חלמתי, שמה לכך קץ במהרה. "אצלנו בעדות המזרח", ציינה, "שחקנית וזונה זה אותו הדבר". הבנתי את הטון הפסקני של דבריה, לא העזתי להתווכח, ובחרתי להתמכר לאהבת הילדות השנייה שלי, ריגול. מרותקת להרפתקאות, גמעתי בשקיקה את סיפורי הצבא של אבא. הקרבות, המארבים, האתגרים והמכשולים שחווה כחייל בלגיון הזרים, נטעו בי תחושה של מורא והתרגשות, ושימשו כר פורה למזימות אפלות ומשימות ממשלתיות מסמרות שיער, אשר מפקדה העליון של מדינה דמיונית הטיל עליי. מכולן, ללא יוצא מן הכלל כמובן, יצאתי כאשר ידי על העליונה.

לאחר שסיימתי את בית הספר העממי, שאפתי כמובן להמשיך את לימודיי בתיכון. בדעתנות עצמאית, סירבתי להיות רוכלת כמו אבי, או עקרת בית כמו אמי. הייתי ילדה בעלת ניסיון, והבנתי שהשכלה היא המפתח ליציאה ממעגל העוני. לנגד עיניי עמדה דמותה של אחותי רינה, שעשתה הכול על מנת להצליח, פוסעת ראשונה במסלול הצברי, משרתת בצה"ל, וסוללת בכך את הדרך לכולנו. אימא הקפידה איתנו בנושא הלימודים. על אף שלא היתה משכילה בעצמה, ציינה פעמים רבות את חשיבותם של לימודים והשכלה טובה. אחי, אברהם, שהיה תלמיד גרוע, נתבקש לעתים על ידי אימא להראות את שיעורי הבית שהכין. כשהציג בפניה את מחברת שיעורי הבית, היתה מתבוננת ארוכות בדף, פונה אליו במבט זועף, ואומרת, "זה בכיוון, אבל לא מספיק טוב". למעשה, לא ידעה אמי קרוא וכתוב ולא הבינה דבר ממה שכתוב. אחי, שביקש לדעת מה לא בסדר, היה מקבל נזיפה. "נו באמת, אברהם, אני צריכה להגיד לך?" שאלה, וכך נאלץ העצלן לקרוא את החומר פעם נוספת ולהכין מחדש את שיעוריו.

הלימודים באותה תקופה היו כרוכים באגרת לימודים, אותה הצליחו הוריי לשלם בקושי רב. כאשר רציתי להמשיך את לימודיי בבית הספר התיכון, סירבו לקבלני עד שאסדיר את חובותיי שנצברו במהלך השנה, ואשלם את האגרה עבור שנת הלימודים הבאה בתיכון. הימים חלפו, ומועד סיום ההרשמה לשנת הלימודים התקרב במהירות מדאיגה. חלומות מטרידים, שבהם אני אימא למשפחה מרובת ילדים, קשת יום וללא כל השכלה, החלו לפקוד את שנתי. ידעתי שעליי לעשות מעשה.

"שמי יפה סולטן", כתבתי במכתב לראש עיריית תל אביב דאז, חיים לבנון. "סיימתי את לימודיי בבית הספר הלל, וכשניגשתי להירשם לבית הספר התיכון, דחו אותי בגלל החובות שלי להלל. ברצוני לציין שאני בת למשפחה מרובת ילדים. אנו גרים בצריף. אמי אישה חולנית, ואינני רוצה להרוס את עתידי משום שאין באפשרותה של משפחתי לשלם את האגרה. אני מבקשת מכבודו להזמין אותי לפגישה, על מנת שאוכל לתת פרטים על מצבי ולספר על הרצון העז שלי ללמוד. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ותיענה לבקשתי בהקדם". נרגשת, מסרתי את המעטפה לפקיד בסניף הדואר. הפקיד חייך אליי ולפתע חשתי בקפיצה קלה של עין שמאל. רטט בלתי רצוני, מבשר טובות. חייכתי אל הפקיד ופניתי לחזור הביתה. ידעתי שיהיה בסדר.

להפתעתי הרבה, מכתב התשובה מראש העירייה, שהזמין אותי לראיון, לא איחר להגיע. מצוידת בתובנה של נערה היודעת לשרוד, החלטתי לא להתלבש יפה במיוחד לקראת הפגישה, ולא לשנן דבר מכל מה שתכננתי לומר אלף פעם בראשי. אדרבא, הרגשתי כי נכון יהיה שהאיש יכיר את יפה האמיתית, בדיוק כפי שהיא. ביום המיועד, מתוחה ונרגשת, נכנסתי לבושה בבגדי היומיום ללשכתו המרווחת, אך הצנועה, של חיים לבנון. ראש העירייה קיבל אותי במאור פנים וניהל עימי שיחה קצרה ולבבית. הוא הופתע מכך שהוריי לא הצטרפו לפגישה, אך נמנע מלחקור אותי או לדרוש הסברים נוספים על פנייתי אליו. בתום השיחה הקצרה פנה אליי ואמר, "אל תדאגי, יפה. הכול יסודר. אינך צריכה לשלם את האגרה, ואנו ניתן הוראה מיידית לקבל אותך ללימודים". נתקפתי תחושה מוזרה והתרגשות מיוחדת. זוהי התחלת חיי כאדם בוגר, חייכתי לעצמי. הרגשתי גאווה על המעשה שעשיתי, אך נמנעתי מלספר עליו להוריי. לא רציתי, בשום מחיר, שיחושו רגש אשמה או כישלון. הסברתי למשפחתי שעבודתי בבקרים מאפשרת לי לשלם את אגרת לימודי הערב בתשלומים, וכי אין להם כל סיבה לדאגה.

בזמן הלימודים המשכתי לטפל באמי החולה ובאחזקת הבית. ריבוי המשימות הקשה עליי, ולא פעם קינאתי בחברותיי שאמותיהן בריאות. בניגוד אליהן, לא יכולתי לצאת לטיולים או להצטרף לתנועת נוער. ידעתי שהבית זקוק לעזרתי, ושאימא חייבת השגחה צמודה. מחוץ לבית ולמראית עין שמרתי על חזות של נערה מאושרת; חזות שהיתה מרחיקה ממני כל יום, לכמה שעות, את הקשיים שהמתינו לי בבית, את חסרון הכיס, את הכלים המלוכלכים בכיור. אולם בלילות, לא פעם, היה סופג הכר דמעות של תסכול ובדידות.

התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפת להרבה מאוד. הייתי רק בת חמש-עשרה, והעבודה הראשונה שלי היתה עוזרת תופרת במתפרה תעשייתית. באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעום והעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירות רבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולשעמום שהלך וגבר. ברור היה לי שעבודה זו אינה טומנת בחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קו בבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודה נוחה יותר, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוך זמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתי לעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.