יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 6

האזינו לפרק השישי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אימא היתה אישה מיוחדת במינה, אחת ויחידה. כל חייה, וגם לאחר מותה, היא שמרה ושומרת עליי, עוטפת אותי בשפע קורן של חום, אהבה וחוכמה. אמי נלחמה על הישרדותה, גדלה ללא אבא, יצאה לעבוד בגיל צעיר ונאבקה למען פרנסת המשפחה. אישה חזקה וחכמה מאין כמותה.

בצעירותה עברה אימא ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה, הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו. מראה אמי הנחנקת היה מבעית והרגעים הקשים העצימו את אהבתי ואת דאגתי. נצמדתי לאימא, חוויתי כל נשימה שלה, ועשיתי כל שביכולתי כדי לעזור. הייתי ילדה קטנה ואמיצה, והתחלתי למלא משימות שהיו בעבורי כמו יציאה לקרב. להדליק את הפרימוס הגדול והכבד, לשטוף כלים במטבחון המרוחק, לסדר ולנקות את הצריף שהיה ביתנו. עד היום חרותה בלבי תמונת שטיפת הכלים במטבחון, מול ברז הנחושת הענקי, חורק ודולף מבסיסו, ולצידו משטח עץ רקוב. פחד נוראי היה מלווה אותי בדרכי למטבחון החשוך והקר, שהיה מרוחק מצריף המגורים. הייתי משוכנעת אז, כי כך בדיוק נראה הגיהנום. שם, בתוך הפחד, נולדו שיחותיי עם אלוהים. פניתי אליו ישירות, ביקשתי בקשות. בטוחה הייתי משום מה, כי עוד מעט יענה לי, ייתן לי סימן, ובעיותיי ייפתרו. גם שנים רבות לאחר מכן, במצבים שונים לחלוטין, היתה מציפה אותי תחושה זו של סיוע אלוהי. כוחות נפש גדולים היו לילדה הקטנה יפה, ילדה שהבינה היטב כי היא חייבת לעזור לאימא, גם במחיר ערבים ארוכים וחשוכים מול כיור מלוכלך.

בכל בוקר הייתי קמה, מנקה ומסדרת את הצריף. הילדים היו מחכים לי, כדי שלא אלך לבד את עשרים דקות הצעידה לבית הספר. פעמים רבות היינו מגיעים אל השיעור הראשון בריצה. כבר בשנה הראשונה ללימודים בבית הספר, התחזקו תחושות הבטן שלי בכל הנוגע לאימא, הקרבה אליה גדלה, אולי דווקא בשל המרחק. באחד הימים, באמצע שיעור חשבון של כיתה א', החלה עיני הימנית לקפץ בחוסר שליטה, ונתקפתי סחרחורת מוזרה. עזבתי הכול, קמתי ממקומי באחת ורצתי כל עוד נפשי בי הביתה. בפתח הבית עמד אמבולנס, אימא הובהלה לבית החולים.

חיכינו בחדר המיון, אמי מחוברת למכשיר חמצן, ואני אמרתי לה, "אימא, אני ידעתי שאת מרגישה לא טוב. היתה לי סחרחורת, וכל הזמן קפצה לי העין הימנית". היא התבוננה בי עמוקות, ובשקט אמרה, "בתי, אל תדאגי, זה סימן שאת מרגישה, זה טוב". באותו יום למדתי דבר חדש. רטט בלתי רצוני בעין ימין מבשר רעות. ואילו תופעה דומה בעין שמאל, כך אלמד בהמשך, מבשרת טובות. מכאן ועד עצם היום הזה, אלו הם סימנים חד משמעיים בעבורי, שמשהו טוב או רע עתיד להתרחש. פעמים רבות הניעו אותי הסימנים לפעולה, פעמים אחרות, גם אם הרטט חלף ידעתי שעליי להיות מוכנה, להמתין ולראות מה קורה. עד היום, ולאורך כל השנים, תחושות הבטן שלי, מה שבני משפחתי מכנים בבדיחות הדעת "אינטואיציות", מובילות אותי בבטחה.

על אף גילי הצעיר, האמונה בכוחות עליונים והידיעה שיש יד מכוונת ושומרת היו לי מובנות מאליהן. אימא היתה התגלמות מלאה של כוחות אלה בחיי. לדאבוני, אותו מצב שבו ידעתי שמשהו לא בסדר עם אימא חזר על עצמו פעמים רבות, ומעולם לא טעיתי בתחושותיי.

גם בשנות ההתבגרות עול מלאכת הבית נפל רובו ככולו על כתפיי. אחותי הגדולה רוזי מיהרה להינשא, ואחותי רינה, אשר עבדה בעבודות מזדמנות, סייעה בפרנסת הבית. עם אבא ועם האחים לא היה על מה לדבר. כמה שנאתי להיות במטבח, להדיח את הכלים של כולם, לכבס, לנקות ולסדר, אך ידעתי שאני או אימא נבצע את המלאכה, ולא רציתי להוסיף על עייפותה.

כוחותיה המחזקים והמנחמים של אימא היו איתי תמיד, והקשר בינינו היה חזק ומיוחד. בתנאי העוני של שנות ילדותי, בצריף הדל שהיה ביתנו, היינו מנקות, מבשלות, מסדרות, יושבות על הרצפה ומורטות נוצות של תרנגולות. שעות על גבי שעות בילינו יחד, עובדות ומדברות. אימא סיפרה לי הכול, ואני הייתי בת נאמנה ומכבדת, אבל גם חברה טובה. ספגתי ממנה המון, היא עיצבה את דמותי, הפכה אותי למה ולמי שאני. ממנה למדתי שהכול אפשרי.

אימא ידעה עלינו כל דבר, ולא רק בדרכי ריגול, אלא בעיקר בדרכי נועם. בשעות הערב היינו יושבים, הייתי מגישה לה את הנרגילה שהכנתי לה, והיא היתה אומרת "נשתה כוס קפה". כך ישבה איתנו, הילדים, וגם עם חברים שהגיעו הביתה. "תשתי איתי כוס קפה", היתה אומרת. "תהפכי אותו. ואני אגיד לך מה יקרה איתך". מספיק היה שתאמר רק מילה אחת, למשל "בחור", ומכאן הסיפורים היו מתגלגלים, זורמים ונשפכים.

היא ידעה באיזה קצה חוט צריך למשוך כדי להוציא מאנשים הכול. וידויים, בקשות, רגשות וסיפורים. בלי שנרגיש, תוך שהיא לכאורה רק מייעצת ומקשיבה, כיוונה אותנו ביד אמן לעשות את הצעד הנכון, לא להיכשל, להאמין בעצמנו, לגדול ולהתחזק.

מאבא, לעומת זאת, פחדנו כולנו. פחד שרק הלך וגבר. יום אחד ברח אחי מהבית, וכששב, שאל אותו אבא בנועם לשלומו. כמה שניות לאחר מכן, ללא אזהרה, קם אבא מכיסאו והפליא בו את מכותיו. לא היתה זו הפעם היחידה שבה סבלו אחיי מנחת זרועו. אולם לאחר מעשה היה אבי נרתע לאחור בחרטה המהולה בחמלה, קורא לנו אליו, ומשלח אותנו החוצה מצוידים בכסף קטן לרכישת ממתקים. היחידה אשר עליה חס הייתי אני, ילדה שקטה וממושמעת, יחסית לאחיי. אחותי רינה לא זכתה לגורל דומה.

לארוחת ערב שבת התייחסו בביתנו בחרדת קודש. כולנו נדרשנו להתייצב סביב שולחן האוכל, מצוחצחים ולבושים במיטב סמרטוטינו, ולהמתין בישיבה לאבא. משהתקרב לשולחן, חבוש בכיפת חג, התמתחנו כולנו לעמידה זקופה. "יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", זימר את נעימת הקידוש. מאותו רגע ואילך חייבים היינו לשמור על שקט מופתי, כמו חיילים במסדר המפקד, עד לתום ארוחת השבת. באחד מאותם ערבים, נעמדנו שותקים, כהרגלנו בקודש, סביב שולחן השבת. רינה, לעומתנו, המשיכה לפטפט בשצף קצף, מתעלמת מבקשותיו של אבא לשתוק. לפתע, ראינו את אבא אוחז במזלג, ומשליך אותו בזעם לעבר אחותי. לתדהמתנו, נתקע המזלג במצחה של רינה. שלושה קילוחים של דם התערבבו בדמעותיה של אחותי, אשר פרצה בבכי מר. נותרנו עומדים, דוממים. הצלקת הלבנה, מזכרת לעלבון ולפחד, לא תיעלם לעולם.

תמונה נוספת באלבום התמונות של זיכרוני היא מראה אחיי מגולחי הראש. טקס הגילוח היה מלווה בבכי ובצעקות, אך אלה כלל לא הועילו. אבי, חייל לשעבר בלגיון הזרים, האמין במשמעת צבאית. כשאבא היה זועם, אימא לא היתה מעירה לו, אלא מחכה שיירגע ואז מנסה לפייסו. רק היא היתה מצליחה בסבלנות להרגיעו, מרחיקה אותו מהמרה השחורה, ממציאות חייו, מעצמו.

פעמים רבות המציאות אכן היתה קשה מנשוא, והעוני נתן בנו את אותותיו. אימא היתה קונה נעליים יד שנייה, וכשמידת רגליי השתנתה, חתכה את הנעל והפכה אותה לסנדל. לאחר שהסנדל היה נקרע, הייתי משתמשת בסוליה ובשאריות הבד כנעל בית. בימים שבהם לא היו נעליים, לא הגעתי לבית הספר. לא תמיד היתה ידנו משגת לרכוש חולצה או מכנסיים חדשים, ונאלצנו לתפור לעצמנו בגדים מטלאים. אלה הפכו עם הזמן לציפות ולסדינים. לעתים התפרקו אף המזרנים בבית, ונאלצנו לישון על לוחות עץ. המזון שעלה על שולחננו היה דל וחסר. כאשר ירקות, מצרך יקר ונדיר באותם ימים, היו חסרים, היינו מכינים רק את הרוטב לסלט, וטובלים בו את הלחם. במקום ממתקים אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר, או שהמסנו סוכר והכנו סוכריות מאולתרות.

מדי שבועיים, כשאימא היתה מגיעה מהשוק, היינו ממתינים בשקט עד שתרוקן את הסלים. את הדברים היקרים, הנחשקים ביותר, היתה נועלת בארון המזנון, ואם היתה משאירה משהו בחוץ, תוך חצי שעה היה נעלם. תמיד היינו רעבים, לא מחמיצים אף הזדמנות לזלול.

בוקר אחד, בדרכי חזרה מבית הספר, נעצרתי בלי לחשוב ליד ביתה של שרה, ידידת המשפחה. ידעתי היטב כי המקרר בביתה, כמו תמיד, מלא בכל טוב: ירקות, פירות, גבינה, זיתים, חמוצים, בשר ומה לא. ידעתי גם כי בעלת הבית יוצאת מוקדם וחוזרת בשעות הלילה. חלון ביתה נפתח בקלות. טיפסתי פנימה. "מה את עושה כאן?" שמעתי את קולה של שרה אשר כנראה חזרה במפתיע. מבוהלת, שלפתי את התירוץ הראשון אשר חלף במוחי, "באתי לקחת את כלי החלב כדי למלא לך אותו", עניתי מהר. "אני לא זקוקה לחלב", ענתה ולא הוסיפה, נמנעת מלהביך אותי. ברחתי הביתה בריצה, מבוישת וחרדה. למחרת קראה לי אימא. "יפה, אני יודעת שלא הלכת לשם בשביל החלב", אמרה בשקט, "להבא, אם את רוצה משהו, בקשי ממני ואני אשתדל להביא לך".

אבי היה אזרח עובד צה"ל, ונהג להביא הביתה סמרטוטים ששימשו לניקוי מלגזות. אימא היתה מכבסת את הבד ספוג ריחות הסולר, ותופרת ממנו סדינים ושמיכות. שניים שניים היינו מתכסים במיטות, מתקשים לעתים להירדם, מפאת הרעב. כשאהיה גדולה, הייתי ממלמלת לעצמי, יהיו לי בבית סירים מלאים בבשר.