פרק 14: קשר זוגי ראשון – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

את שלמה, בחור בן שמונה-עשרה ותלמיד כיתה י"ב, הכרתי בבית הספר התיכון. במהלך שיחה אשר התפתחה בינינו, שאל שלמה אם אסכים לצאת איתו באחד הערבים. תחילה סירבתי, אך לבסוף, מוחמאת מהעובדה שתלמיד שמינית מחזר אחרי, נעתרתי.

התחלנו לצאת, אך לאחר זמן קצר, הבנתי עד כמה גדול הפער בין עולמו החברתי, ובין המציאות העגומה שהכרתי בבית. הוזמנתי למסיבות בבתים מפוארים, שבהם העושר הציץ מכל פינה. לפני כל יציאה הייתי שואלת מאחותי את בגדיה היפים והמגוהצים בקפידה. תמיד כשביקשו ללוות אותי הביתה התנגדתי, מחלצת לעזרתי תירוצים קלושים ששיננתי בעל פה. עם הזמן, נגמרו התירוצים, והתחמקויותי הפכו למוזרות יותר ויותר.

בשלב זה ניתקתי את הקשר עם שלמה. גם בעתיד לבוא, בקשרים אחרים, נהגתי באותו אופן, מעדיפה לנתק קשר ביוזמתי, מעדיפה את טעמה המוכר והמר של האכזבה, על פני המבוכה הבלתי אפשרית שבחשיפת התמונה האמיתית של חיי. חשתי את המחיר הכבד שגבו ממני חיי הכפולים. שיתפתי את אמי בכאבי, וביקשתי לשמוע את דעתה. אמא הניחה יד מנחמת על עורפי והבטיחה: "יפה, אל תדאגי." באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפץ בעצבנות ללא הפוגה. לימים הבנתי כי זהו רטט אינטואיטיבי המבשר טובות.

כעבור כמה רגעים, הגיע הדוור לביתנו, רכוב על אופניו. שאלתיו אם יש דואר עבור משפחת סולטן. הוא בדק והשיב בשלילה, אולם כעבור חצי שעה שב והושיט לי מכתב משלמה. מתברר שהיה זה מכתב ששלח לי זמן קצר לאחר שנפרדנו, לפי כתובת המגורים. שלמה כתב כי ניסה לחפש אותי, אך לא הצליח למצוא את הבית. מן הסתם, משום שמעולם לא העלה על דעתו שאני גרה במעברה, לא הצליח לאתר את הבית. הוא הצטער מאוד, כך כתב, על ניתוק הקשר, ורצה להפתיעני בביקור. הקשר בינינו מעולם לא חודש, אך מצאתי נחמה בכך שחשב עלי, ואפילו התגעגע.

פרק 15: אחותי רינה, מושא להערצה – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

יפה גולן | רינהבניגוד גמור אלי, לא כל בני המשפחה התביישו במצב הכלכלי הקשה. אחותי רינה, שנהגה אף היא לצאת עם בני המעמד הגבוה, פתחה בפני חבריה את דלת צריף המעברה, עוטה חיוך רחב ומזמין, משאירה את הבושה רחוק מחוץ למפתן הבית.

קינאתי בה על הפתיחות, הגאווה והביטחון העצמי, שאפשרו לה להרגיש שווה בין שווים גם בקרב אנשי ממון ושררה. כה יפה היתה בעיני. קטנה וחטובה, בעלת גומות חן חצופות שירשה מאמי, קורנת אור מיוחד השמור לנשים אשר באמת מכירות בערך עצמן. רינה, שירשה לא מעט מתכונותיה של אמא, מעולם לא נראתה כועסת ותמיד פייסה בין כולם, לוקחת על עצמה את תפקיד המגשר. לאחותי לא חסרו מחזרים, ואך על פי כן סירבה להתחתן ולעזוב את הבית. "לא אגור בדירת פאר והורי ישבו בצריף," נהגה לומר, ממשיכה לעבוד קשה ולספק את כל הדרוש לבית: רהיטים וכלי מטבח, מקרר, בגדים ותרופות לאמי. ללא ספק, הערצתי אותה.

בינתיים, במסגרת תוכנית לאומית לחיסול המעברה, הצליחו הורי לקבל זכאות למשכנתה בתנאים נוחים. כך התאפשר לנו, למשפחתנו בת שבע הנפשות, לעבור לדירת שני חדרים בחולון. על אף שעדיין ישנו באותה מיטה, עבורנו היה מדובר בלא פחות מגן עדן. הדירה היתה מצוידת בשירותים פרטיים ובמקלחת, כמו בבתי העשירים, וחסל סדר היציאה ברגל לשירותים הציבוריים.