יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 6

האזינו לפרק השישי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אימא היתה אישה מיוחדת במינה, אחת ויחידה. כל חייה, וגם לאחר מותה, היא שמרה ושומרת עליי, עוטפת אותי בשפע קורן של חום, אהבה וחוכמה. אמי נלחמה על הישרדותה, גדלה ללא אבא, יצאה לעבוד בגיל צעיר ונאבקה למען פרנסת המשפחה. אישה חזקה וחכמה מאין כמותה.

בצעירותה עברה אימא ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה, הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו. מראה אמי הנחנקת היה מבעית והרגעים הקשים העצימו את אהבתי ואת דאגתי. נצמדתי לאימא, חוויתי כל נשימה שלה, ועשיתי כל שביכולתי כדי לעזור. הייתי ילדה קטנה ואמיצה, והתחלתי למלא משימות שהיו בעבורי כמו יציאה לקרב. להדליק את הפרימוס הגדול והכבד, לשטוף כלים במטבחון המרוחק, לסדר ולנקות את הצריף שהיה ביתנו. עד היום חרותה בלבי תמונת שטיפת הכלים במטבחון, מול ברז הנחושת הענקי, חורק ודולף מבסיסו, ולצידו משטח עץ רקוב. פחד נוראי היה מלווה אותי בדרכי למטבחון החשוך והקר, שהיה מרוחק מצריף המגורים. הייתי משוכנעת אז, כי כך בדיוק נראה הגיהנום. שם, בתוך הפחד, נולדו שיחותיי עם אלוהים. פניתי אליו ישירות, ביקשתי בקשות. בטוחה הייתי משום מה, כי עוד מעט יענה לי, ייתן לי סימן, ובעיותיי ייפתרו. גם שנים רבות לאחר מכן, במצבים שונים לחלוטין, היתה מציפה אותי תחושה זו של סיוע אלוהי. כוחות נפש גדולים היו לילדה הקטנה יפה, ילדה שהבינה היטב כי היא חייבת לעזור לאימא, גם במחיר ערבים ארוכים וחשוכים מול כיור מלוכלך.

בכל בוקר הייתי קמה, מנקה ומסדרת את הצריף. הילדים היו מחכים לי, כדי שלא אלך לבד את עשרים דקות הצעידה לבית הספר. פעמים רבות היינו מגיעים אל השיעור הראשון בריצה. כבר בשנה הראשונה ללימודים בבית הספר, התחזקו תחושות הבטן שלי בכל הנוגע לאימא, הקרבה אליה גדלה, אולי דווקא בשל המרחק. באחד הימים, באמצע שיעור חשבון של כיתה א', החלה עיני הימנית לקפץ בחוסר שליטה, ונתקפתי סחרחורת מוזרה. עזבתי הכול, קמתי ממקומי באחת ורצתי כל עוד נפשי בי הביתה. בפתח הבית עמד אמבולנס, אימא הובהלה לבית החולים.

חיכינו בחדר המיון, אמי מחוברת למכשיר חמצן, ואני אמרתי לה, "אימא, אני ידעתי שאת מרגישה לא טוב. היתה לי סחרחורת, וכל הזמן קפצה לי העין הימנית". היא התבוננה בי עמוקות, ובשקט אמרה, "בתי, אל תדאגי, זה סימן שאת מרגישה, זה טוב". באותו יום למדתי דבר חדש. רטט בלתי רצוני בעין ימין מבשר רעות. ואילו תופעה דומה בעין שמאל, כך אלמד בהמשך, מבשרת טובות. מכאן ועד עצם היום הזה, אלו הם סימנים חד משמעיים בעבורי, שמשהו טוב או רע עתיד להתרחש. פעמים רבות הניעו אותי הסימנים לפעולה, פעמים אחרות, גם אם הרטט חלף ידעתי שעליי להיות מוכנה, להמתין ולראות מה קורה. עד היום, ולאורך כל השנים, תחושות הבטן שלי, מה שבני משפחתי מכנים בבדיחות הדעת "אינטואיציות", מובילות אותי בבטחה.

על אף גילי הצעיר, האמונה בכוחות עליונים והידיעה שיש יד מכוונת ושומרת היו לי מובנות מאליהן. אימא היתה התגלמות מלאה של כוחות אלה בחיי. לדאבוני, אותו מצב שבו ידעתי שמשהו לא בסדר עם אימא חזר על עצמו פעמים רבות, ומעולם לא טעיתי בתחושותיי.

גם בשנות ההתבגרות עול מלאכת הבית נפל רובו ככולו על כתפיי. אחותי הגדולה רוזי מיהרה להינשא, ואחותי רינה, אשר עבדה בעבודות מזדמנות, סייעה בפרנסת הבית. עם אבא ועם האחים לא היה על מה לדבר. כמה שנאתי להיות במטבח, להדיח את הכלים של כולם, לכבס, לנקות ולסדר, אך ידעתי שאני או אימא נבצע את המלאכה, ולא רציתי להוסיף על עייפותה.

כוחותיה המחזקים והמנחמים של אימא היו איתי תמיד, והקשר בינינו היה חזק ומיוחד. בתנאי העוני של שנות ילדותי, בצריף הדל שהיה ביתנו, היינו מנקות, מבשלות, מסדרות, יושבות על הרצפה ומורטות נוצות של תרנגולות. שעות על גבי שעות בילינו יחד, עובדות ומדברות. אימא סיפרה לי הכול, ואני הייתי בת נאמנה ומכבדת, אבל גם חברה טובה. ספגתי ממנה המון, היא עיצבה את דמותי, הפכה אותי למה ולמי שאני. ממנה למדתי שהכול אפשרי.

אימא ידעה עלינו כל דבר, ולא רק בדרכי ריגול, אלא בעיקר בדרכי נועם. בשעות הערב היינו יושבים, הייתי מגישה לה את הנרגילה שהכנתי לה, והיא היתה אומרת "נשתה כוס קפה". כך ישבה איתנו, הילדים, וגם עם חברים שהגיעו הביתה. "תשתי איתי כוס קפה", היתה אומרת. "תהפכי אותו. ואני אגיד לך מה יקרה איתך". מספיק היה שתאמר רק מילה אחת, למשל "בחור", ומכאן הסיפורים היו מתגלגלים, זורמים ונשפכים.

היא ידעה באיזה קצה חוט צריך למשוך כדי להוציא מאנשים הכול. וידויים, בקשות, רגשות וסיפורים. בלי שנרגיש, תוך שהיא לכאורה רק מייעצת ומקשיבה, כיוונה אותנו ביד אמן לעשות את הצעד הנכון, לא להיכשל, להאמין בעצמנו, לגדול ולהתחזק.

מאבא, לעומת זאת, פחדנו כולנו. פחד שרק הלך וגבר. יום אחד ברח אחי מהבית, וכששב, שאל אותו אבא בנועם לשלומו. כמה שניות לאחר מכן, ללא אזהרה, קם אבא מכיסאו והפליא בו את מכותיו. לא היתה זו הפעם היחידה שבה סבלו אחיי מנחת זרועו. אולם לאחר מעשה היה אבי נרתע לאחור בחרטה המהולה בחמלה, קורא לנו אליו, ומשלח אותנו החוצה מצוידים בכסף קטן לרכישת ממתקים. היחידה אשר עליה חס הייתי אני, ילדה שקטה וממושמעת, יחסית לאחיי. אחותי רינה לא זכתה לגורל דומה.

לארוחת ערב שבת התייחסו בביתנו בחרדת קודש. כולנו נדרשנו להתייצב סביב שולחן האוכל, מצוחצחים ולבושים במיטב סמרטוטינו, ולהמתין בישיבה לאבא. משהתקרב לשולחן, חבוש בכיפת חג, התמתחנו כולנו לעמידה זקופה. "יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", זימר את נעימת הקידוש. מאותו רגע ואילך חייבים היינו לשמור על שקט מופתי, כמו חיילים במסדר המפקד, עד לתום ארוחת השבת. באחד מאותם ערבים, נעמדנו שותקים, כהרגלנו בקודש, סביב שולחן השבת. רינה, לעומתנו, המשיכה לפטפט בשצף קצף, מתעלמת מבקשותיו של אבא לשתוק. לפתע, ראינו את אבא אוחז במזלג, ומשליך אותו בזעם לעבר אחותי. לתדהמתנו, נתקע המזלג במצחה של רינה. שלושה קילוחים של דם התערבבו בדמעותיה של אחותי, אשר פרצה בבכי מר. נותרנו עומדים, דוממים. הצלקת הלבנה, מזכרת לעלבון ולפחד, לא תיעלם לעולם.

תמונה נוספת באלבום התמונות של זיכרוני היא מראה אחיי מגולחי הראש. טקס הגילוח היה מלווה בבכי ובצעקות, אך אלה כלל לא הועילו. אבי, חייל לשעבר בלגיון הזרים, האמין במשמעת צבאית. כשאבא היה זועם, אימא לא היתה מעירה לו, אלא מחכה שיירגע ואז מנסה לפייסו. רק היא היתה מצליחה בסבלנות להרגיעו, מרחיקה אותו מהמרה השחורה, ממציאות חייו, מעצמו.

פעמים רבות המציאות אכן היתה קשה מנשוא, והעוני נתן בנו את אותותיו. אימא היתה קונה נעליים יד שנייה, וכשמידת רגליי השתנתה, חתכה את הנעל והפכה אותה לסנדל. לאחר שהסנדל היה נקרע, הייתי משתמשת בסוליה ובשאריות הבד כנעל בית. בימים שבהם לא היו נעליים, לא הגעתי לבית הספר. לא תמיד היתה ידנו משגת לרכוש חולצה או מכנסיים חדשים, ונאלצנו לתפור לעצמנו בגדים מטלאים. אלה הפכו עם הזמן לציפות ולסדינים. לעתים התפרקו אף המזרנים בבית, ונאלצנו לישון על לוחות עץ. המזון שעלה על שולחננו היה דל וחסר. כאשר ירקות, מצרך יקר ונדיר באותם ימים, היו חסרים, היינו מכינים רק את הרוטב לסלט, וטובלים בו את הלחם. במקום ממתקים אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר, או שהמסנו סוכר והכנו סוכריות מאולתרות.

מדי שבועיים, כשאימא היתה מגיעה מהשוק, היינו ממתינים בשקט עד שתרוקן את הסלים. את הדברים היקרים, הנחשקים ביותר, היתה נועלת בארון המזנון, ואם היתה משאירה משהו בחוץ, תוך חצי שעה היה נעלם. תמיד היינו רעבים, לא מחמיצים אף הזדמנות לזלול.

בוקר אחד, בדרכי חזרה מבית הספר, נעצרתי בלי לחשוב ליד ביתה של שרה, ידידת המשפחה. ידעתי היטב כי המקרר בביתה, כמו תמיד, מלא בכל טוב: ירקות, פירות, גבינה, זיתים, חמוצים, בשר ומה לא. ידעתי גם כי בעלת הבית יוצאת מוקדם וחוזרת בשעות הלילה. חלון ביתה נפתח בקלות. טיפסתי פנימה. "מה את עושה כאן?" שמעתי את קולה של שרה אשר כנראה חזרה במפתיע. מבוהלת, שלפתי את התירוץ הראשון אשר חלף במוחי, "באתי לקחת את כלי החלב כדי למלא לך אותו", עניתי מהר. "אני לא זקוקה לחלב", ענתה ולא הוסיפה, נמנעת מלהביך אותי. ברחתי הביתה בריצה, מבוישת וחרדה. למחרת קראה לי אימא. "יפה, אני יודעת שלא הלכת לשם בשביל החלב", אמרה בשקט, "להבא, אם את רוצה משהו, בקשי ממני ואני אשתדל להביא לך".

אבי היה אזרח עובד צה"ל, ונהג להביא הביתה סמרטוטים ששימשו לניקוי מלגזות. אימא היתה מכבסת את הבד ספוג ריחות הסולר, ותופרת ממנו סדינים ושמיכות. שניים שניים היינו מתכסים במיטות, מתקשים לעתים להירדם, מפאת הרעב. כשאהיה גדולה, הייתי ממלמלת לעצמי, יהיו לי בבית סירים מלאים בבשר.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 7

האזינו לפרק השביעי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בתוך חיי העוני, הבילויים וההנאות הקטנות של החיים היו לערך עליון. אחי עזרא, שהצטיין במעשי קונדס, תעלולים והמצאות, יישם עיקרון זה במלואו.

"יפה, אני וחבר מתים לצאת עם שתי בחורות, אבל אבא שלהן קשוח והוא לא מוכן שהן תצאנה מהבית", סיפר לי יום אחד. "אני מבקש ממך ללכת לביתן, ולומר לו שאת רוצה לשחק עם שתי הבנות. אם את תלכי, הוא לא יחשוד. אם תצליחי, אני מבטיח לך הפתעה", הוסיף עזרא.

"אין בעיה", עניתי, "אני לא חוששת, ונראה מה תיתן לי בתמורה".

חדורה בתחושת שליחות הלכתי לבית הבנות. הן כבר היו לבושות בכותונות הלילה שלהן. האב קיבל את פניי בחיוך. נכנסתי עם הבנות לחדרן.

"עזרא והחבר שלו חייבים לראות אתכן. באתי לעזור לכן לצאת מהבית", לחשתי. עליזות ומצחקקות מיהרו שתיהן ללבוש מכנסיים קצרים תחת הכותונת הלבנה.

"אנו הולכות לפטפט וללוות את יפה", שיקרו העלמות. ברגע שיצאנו מן הבית, הורידו הבנות את הכותונות, תלו אותן על עץ לא רחוק מביתן, ורצו להתהולל עם שני הנערים. עם שובן הביתה, הבחין אחיהן באחיות המורידות את הכותונות מהעץ, והחל לחשוד כי משהו תמוה קורה כאן.

"יפה נורא רצתה שנבוא אליה ולא יכולנו לסרב", שיקרו הבנות. כשנשאלתי גם אני על ידי האח, שיקרתי ואישרתי את דבריהן.

רק עניין אחד נותר לא פתור: התמורה הנכספת אותה הבטיח לי אחי הגדול. למחרת, גאה בהצלחתי, שאלתי את עזרא מה אקבל בתמורה למאמציי. "ההפתעה שדיברתי עליה", ענה לי אחי, "היא שלמרות שפעם הבטחתי לפרק אותך, לא אעשה זאת". התאכזבתי קשות, אך הערצתי לעזרא גברה לבסוף על הכעס שקינן בי. אותו כעס מצא לו הזדמנות אחרת להתפרץ, כאשר בסופו של ליל הסדר באותה שנה השתכרתי כהוגן, וכשאני סחרחרה ומטושטשת התחלתי לרדוף אחרי אחי ברחבי השכונה ולצעוק "עזרא! אני אהרוג אותך! אני אהרוג אותך!" למרבה המזל, לא עמדתי במשימה.

בפעם אחרת הוכיח עזרא לא רק לי, אלא גם לכל השכונה, כיצד המטרה של לצאת לבילויים ולעשות חיים מקדשת כמעט את כל האמצעים. יום בהיר אחד, בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת השלישית בשנת 1955 הופיעה בכל בתי השכונה הזמנה חגיגית לאירוע בחירות שיתקיים בשבת הקרובה. בשנות החמישים, תעמולת הבחירות התנהלה באספות ובאירועים. כדי למשוך את קהל הבוחרים היו האירועים יותר מכינוס פוליטי, וכללו מלבד נאומים ודיונים גם תוכנית אמנותית כמו סרט, הופעת בידור או מסיבת ריקודים. מקומות בילוי רבים לא היו, ודאי שלא בחינם, טלוויזיה לא היתה, ולאירועים הללו הגיעו כולם, ללא יוצא מן הכלל ובלי קשר לשייכות מפלגתית. הגיע יום שבת, ההורים וכל השכנים מתלבשים יפה ויוצאים לאירוע. השכונה מתרוקנת. עזרא ושני חבריו פוגשים את שתי הבנות היפות שעימן רצו לצאת לבלות ויוצאים גם הם, מרוצים ומגחכים. לאחר חצי שעה, מתמלאים רחובות השכונה באנשים הלבושים במיטב המחלצות אך מקללים ומגדפים. כולם הגיעו לאירוע, אבל האירוע היה קיים רק במוחו הקודח של עזרא ובהזמנות המזויפות שהדפיס עם חבר שעבד בבית דפוס. הכול כדי לארגן בילוי אסור ומתוק.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 8

האזינו לפרק השמיני בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

טוב לבה של אמי מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. מסוגלת היתה לנסוע באוטובוס, לשבת מול זוג מסוכסך ולבקש מהם לבוא איתה לביתנו כדי ליישר את ההדורים. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אימא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. תמיד חשתי, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, היא חזקה ביותר. אירוע בלתי נשכח שקרה לאימא, הכרוך בסכסוך משפחתי מר וארוך שנים, רק חיזק את תחושתי זו.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אישה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האישה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "נראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים", סיפרה אימא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה".

אליהו לא החרים רק את אימא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמותו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית.

"אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה", איים אבי, והאיום פעל.

"אליהו", אמר לו אבא, "אימא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות", הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אליי ותבקר את אמך, בפעם האחרונה".

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד.

"בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות לפני שאראה אותך", פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אליי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י", פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום". לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו. יום בהיר אחד, בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות סחב הזקן חפצים כבדים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אימא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה.

"מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה", ענה הקבצן. "איזו משפחה?"

"משפחת רופא".

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה".

"ושמך?"

"אליהו".

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני".

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו.

"יש לי בן יחיד", אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפיי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי", סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, משום שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר.

"האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אימא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה". עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.

גם ריבים קטנים בהרבה, סכסוכים מקומיים בתוך המשפחה, פתרה אימא בהצלחה. היתה תקופה שבה אחותי הגדולה רוזי ואני הסתכסכנו והפסקנו לדבר. אימא השקיפה מהצד. לא התערבה, אך כאבה את ריב האחיות. יום אחד ניגשה אליי ואמרה, "יפה, תקשיבי. רוזי חולה מאוד. צריך ללכת איתה לרופא". אני, הבת הצייתנית והדאגנית, שומעת "חולה", ומתגייסת לעניין.

"רוזי", פניתי לאחותי בחוסר חשק אך בדאגה, "אימא אמרה שאת חולה ושאבוא איתך לרופא".

"כן", אמרה רוזי, "בואי, בואי איתי לרופא".

בשעה היעודה הגעתי לכתובת שנתנה לי. ומה רואות עיניי, הקרנה של סרט ערבי בקולנוע עדן, ובחוץ עומדות רוזי וכמה מחברותיה המצחקקות. נהניתי מהסרט אך כשחזרתי הביתה אמרתי לאימא, "תגידי לי, את ידעת שאנחנו הולכות לקולנוע?" אימא חייכה וחיבקה אותי, "נו, אז מה קרה?", לחשה לי, "הקולנוע זה הרופא שלה. זה גם הרופא שלי. אני רואה שנהנית, מעכשיו זה יהיה גם הרופא שלך. אני שמחה שהלכתן יחד".

תקרית משפחתית נוספת חוותה אימא מיד לאחר שעלינו ארצה. בן דודה של אמי, שבלבנון היה אצלנו בן בית, הגיע לארץ לפנינו והתמנה למנהל גדול בסוכנות. עם הגעתנו לארץ, הלכה אימא לבקר אותו במשרדו. הוא, שכבר דיבר עברית שוטפת אמר לה, "מותק, תיכנסי". אמי נעצרה לשנייה על מפתן הדלת, הסתובבה במהירות ויצאה כלעומת שבאה. היא חזרה הביתה רותחת מזעם. "הוא אומר לי 'מותק תיכנסי'? 'מותק תיכנסי'? הנה, הוא נעשה מנהל גדול, שכח איך אכל ושתה וישן אצלנו. 'מותק תיכנסי'?" לקח לנו שתי דקות להבין את הבעיה. מותק, נשמע כמו "תמותי" בערבית, ותיכנסי זה תטאטאי. משתמע, כאילו ואמר לה "תמותי" ואז "תטאטאי". מסר לא מוצלח, במיוחד בעבור מי שבאה לברר אם אפשר לקבל עזרה כלשהי מאדם קרוב שעלה לגדולה. לאחר שהסברנו לה, צחקנו צחוק גדול.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 9

האזינו לפרק התשיעי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אם בצרפת הוטחו בנו הערות אנטישמיות, הרי שבישראל נחשבנו לסוג ב' בגלל מוצאנו המזרחי. הימים ימי מפא"י, והאפליה הורגשה היטב. כשאבי חיפש עבודה בשירות התעסוקה, מיד התפנו לסייע לו. אבא, בעל העיניים הכחולות ורעמת השיער הבלונדינית, נראה כבחור אשכנזי מן השורה. אולם ברגע שפקיד התעסוקה ראה שהבחור אינו מבין את ההלצה היומית ביידיש, חזר בו באורח פלא: "בעצם, המשרה כבר תפוסה". בלית ברירה, הסתפק אבי בעבודות זמניות. בשל עברו הצבאי המרשים, התבייש אבא ברוב העבודות שבהן נאלץ לעסוק, ורטן שהוא "כמובן מסוגל ליותר". משכלו כל הקצים, עבד אבי תקופת מה כסנדלר, וביקש מאחותי רינה להסתובב עימו ברחובות. "מתקן נעליים, מתקן נעליים", היתה צועקת והוא משתרך אחריה בלאות, מקלל את גורלו המר.

למרות, ואולי בגלל העוני הקשה של משפחתי, בבית הספר בלטתי והצטיינתי. עד מהרה הייתי למצחיקת ומנהיגת הכיתה. ההומור שהכרתי בבית, גם בנסיבות קשות, ליווה אותי הלאה. נהניתי להיות במרכז. השתתפתי בחוג הדרמטי, חולמת להיות שחקנית ידועה, בטוחה כי במקצוע המשחק טמון עתיד נפלא עבורי. הקפדתי להופיע בכל השיעורים, לומדת טקסטים בעל פה, מתרגלת דיקציה בדרך חזרה מבית הספר.

לרוע המזל, כששמעה אמי על המקצוע שעליו חלמתי, שמה לכך קץ במהרה. "אצלנו בעדות המזרח", ציינה, "שחקנית וזונה זה אותו הדבר". הבנתי את הטון הפסקני של דבריה, לא העזתי להתווכח, ובחרתי להתמכר לאהבת הילדות השנייה שלי, ריגול. מרותקת להרפתקאות, גמעתי בשקיקה את סיפורי הצבא של אבא. הקרבות, המארבים, האתגרים והמכשולים שחווה כחייל בלגיון הזרים, נטעו בי תחושה של מורא והתרגשות, ושימשו כר פורה למזימות אפלות ומשימות ממשלתיות מסמרות שיער, אשר מפקדה העליון של מדינה דמיונית הטיל עליי. מכולן, ללא יוצא מן הכלל כמובן, יצאתי כאשר ידי על העליונה.

לאחר שסיימתי את בית הספר העממי, שאפתי כמובן להמשיך את לימודיי בתיכון. בדעתנות עצמאית, סירבתי להיות רוכלת כמו אבי, או עקרת בית כמו אמי. הייתי ילדה בעלת ניסיון, והבנתי שהשכלה היא המפתח ליציאה ממעגל העוני. לנגד עיניי עמדה דמותה של אחותי רינה, שעשתה הכול על מנת להצליח, פוסעת ראשונה במסלול הצברי, משרתת בצה"ל, וסוללת בכך את הדרך לכולנו. אימא הקפידה איתנו בנושא הלימודים. על אף שלא היתה משכילה בעצמה, ציינה פעמים רבות את חשיבותם של לימודים והשכלה טובה. אחי, אברהם, שהיה תלמיד גרוע, נתבקש לעתים על ידי אימא להראות את שיעורי הבית שהכין. כשהציג בפניה את מחברת שיעורי הבית, היתה מתבוננת ארוכות בדף, פונה אליו במבט זועף, ואומרת, "זה בכיוון, אבל לא מספיק טוב". למעשה, לא ידעה אמי קרוא וכתוב ולא הבינה דבר ממה שכתוב. אחי, שביקש לדעת מה לא בסדר, היה מקבל נזיפה. "נו באמת, אברהם, אני צריכה להגיד לך?" שאלה, וכך נאלץ העצלן לקרוא את החומר פעם נוספת ולהכין מחדש את שיעוריו.

הלימודים באותה תקופה היו כרוכים באגרת לימודים, אותה הצליחו הוריי לשלם בקושי רב. כאשר רציתי להמשיך את לימודיי בבית הספר התיכון, סירבו לקבלני עד שאסדיר את חובותיי שנצברו במהלך השנה, ואשלם את האגרה עבור שנת הלימודים הבאה בתיכון. הימים חלפו, ומועד סיום ההרשמה לשנת הלימודים התקרב במהירות מדאיגה. חלומות מטרידים, שבהם אני אימא למשפחה מרובת ילדים, קשת יום וללא כל השכלה, החלו לפקוד את שנתי. ידעתי שעליי לעשות מעשה.

"שמי יפה סולטן", כתבתי במכתב לראש עיריית תל אביב דאז, חיים לבנון. "סיימתי את לימודיי בבית הספר הלל, וכשניגשתי להירשם לבית הספר התיכון, דחו אותי בגלל החובות שלי להלל. ברצוני לציין שאני בת למשפחה מרובת ילדים. אנו גרים בצריף. אמי אישה חולנית, ואינני רוצה להרוס את עתידי משום שאין באפשרותה של משפחתי לשלם את האגרה. אני מבקשת מכבודו להזמין אותי לפגישה, על מנת שאוכל לתת פרטים על מצבי ולספר על הרצון העז שלי ללמוד. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ותיענה לבקשתי בהקדם". נרגשת, מסרתי את המעטפה לפקיד בסניף הדואר. הפקיד חייך אליי ולפתע חשתי בקפיצה קלה של עין שמאל. רטט בלתי רצוני, מבשר טובות. חייכתי אל הפקיד ופניתי לחזור הביתה. ידעתי שיהיה בסדר.

להפתעתי הרבה, מכתב התשובה מראש העירייה, שהזמין אותי לראיון, לא איחר להגיע. מצוידת בתובנה של נערה היודעת לשרוד, החלטתי לא להתלבש יפה במיוחד לקראת הפגישה, ולא לשנן דבר מכל מה שתכננתי לומר אלף פעם בראשי. אדרבא, הרגשתי כי נכון יהיה שהאיש יכיר את יפה האמיתית, בדיוק כפי שהיא. ביום המיועד, מתוחה ונרגשת, נכנסתי לבושה בבגדי היומיום ללשכתו המרווחת, אך הצנועה, של חיים לבנון. ראש העירייה קיבל אותי במאור פנים וניהל עימי שיחה קצרה ולבבית. הוא הופתע מכך שהוריי לא הצטרפו לפגישה, אך נמנע מלחקור אותי או לדרוש הסברים נוספים על פנייתי אליו. בתום השיחה הקצרה פנה אליי ואמר, "אל תדאגי, יפה. הכול יסודר. אינך צריכה לשלם את האגרה, ואנו ניתן הוראה מיידית לקבל אותך ללימודים". נתקפתי תחושה מוזרה והתרגשות מיוחדת. זוהי התחלת חיי כאדם בוגר, חייכתי לעצמי. הרגשתי גאווה על המעשה שעשיתי, אך נמנעתי מלספר עליו להוריי. לא רציתי, בשום מחיר, שיחושו רגש אשמה או כישלון. הסברתי למשפחתי שעבודתי בבקרים מאפשרת לי לשלם את אגרת לימודי הערב בתשלומים, וכי אין להם כל סיבה לדאגה.

בזמן הלימודים המשכתי לטפל באמי החולה ובאחזקת הבית. ריבוי המשימות הקשה עליי, ולא פעם קינאתי בחברותיי שאמותיהן בריאות. בניגוד אליהן, לא יכולתי לצאת לטיולים או להצטרף לתנועת נוער. ידעתי שהבית זקוק לעזרתי, ושאימא חייבת השגחה צמודה. מחוץ לבית ולמראית עין שמרתי על חזות של נערה מאושרת; חזות שהיתה מרחיקה ממני כל יום, לכמה שעות, את הקשיים שהמתינו לי בבית, את חסרון הכיס, את הכלים המלוכלכים בכיור. אולם בלילות, לא פעם, היה סופג הכר דמעות של תסכול ובדידות.

התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפת להרבה מאוד. הייתי רק בת חמש-עשרה, והעבודה הראשונה שלי היתה עוזרת תופרת במתפרה תעשייתית. באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעום והעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירות רבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולשעמום שהלך וגבר. ברור היה לי שעבודה זו אינה טומנת בחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קו בבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודה נוחה יותר, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוך זמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתי לעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 10

האזינו לפרק העשירי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

להעז

"אין לך שום רקע בהנהלת חשבונות". דליה מלשכת התעסוקה היתה מניחה בטקסיות מופגנת את העט על שולחן הכתיבה הבהיר, מסירה את משקפי הקריאה ממצחה, ומניחה גם אותם אחר כבוד ליד מחברת השמות הענקית, שתפסה את מרבית השולחן. אז היתה סורקת בריחוק של רופא מנתח, בפעם המי יודע כמה, את הבעת פניי הקפואה. כמו שחקנית ממושמעת החוזרת על שורותיה, הודעתי לה בשקט וברצינות תהומית, כזו המסורה לאנשים נחושים היודעים בבירור לאן נוטה קו גורלם. "את צריכה למצוא לי עבודה בבנק".

כמו רבות מההחלטות בחיי, גם ההחלטה לנסות ולחפש את עתידי המקצועי בבנק נולדה בחלום שפרטיו המדויקים כבר אינם זכורים לי. אולם כשהתעוררתי ידעתי זאת: אני חייבת למצוא עבודה, כל עבודה, בבנק. כילדה מכפר שלם, חלום העבודה המסודרת בבנק היה שקול לחיים נוצצים ביבשת מרוחקת, הכי רחוק שאפשר מהצריף שבו גרתי.

וכך היה. דליה, שהבינה כי נחישות שכזו רק תסייע לי להצליח בעבודה, הודיעה לי, "ביום ראשון, בשעה שמונה, בבנק הפועלים למשכנתאות בתל אביב. אמרתי להם שילדה שכל כך רוצה לעבוד בבנק חייבת להצליח שם במשהו. אני מחכה לשמוע עלייך רק דברים טובים. בהצלחה, יפה, ואל תאחרי". ביום הראשון לעבודה לבשתי חצאית מיוחדת שאחותי תפרה, עם חולצה שנתנה לי ונעלי עקב. הסניף הקטן והאינטימי היה בנחלת בנימין, והגעתי אליו עם אוטובוס מהכפר. רק לאחר שלושה ימי עבודה, שבהם השתכנעתי כי אין מדובר במתיחה וזה אכן מקום העבודה החדש שלי, בישרתי להוריי על המעבר. "אימא, אבא, אני עובדת בבנק", הודעתי להם בגאווה רבה, בתוך תוכי עדיין חוששת מן המעמד החדש, מהאווירה הרשמית ומהלקוחות המגונדרים שגרמו לי להרגיש כבת כפר מוזנחת. עם זאת, ולמרות החששות, ידעתי בוודאות עמוקה שעשיתי את הצעד הנכון, והבנק הוא המקום המתאים לי. שם נחשפתי לאנשים אשר לא הייתי זוכה להכיר במקום אחר, להרגלי עבודה מסודרים, לתרבות שלא הכרתי; ושם נתקבלו גם אותן החלטות חשובות, באשר לכספם של אותם עשירים שבהם כה קינאתי.

חדורת רצון להצליח, בשבועות הראשונים שלי בבנק מילאתי בדייקנות כל משימה פקידותית שהוטלה עליי: מיון חומרים, תיוק או מענה לטלפונים. ככל שעברו הימים גדלה כמות הלקוחות שפגשתי, ואיתה חוסר הביטחון שלי מול עושרם המוחצן. נדרשה פעולת הסחה מהירה לשיפור ביטחוני העצמי הירוד. וכך, אינספור פעמים ביום, בוקר, צהריים או ערב, כל אימת שהתקרב אליי לקוח עשיר, ברגעי מבוכה וברגעים מתים סתם, הייתי מרימה בהפגנתיות את שפופרת הטלפון, משחילה אצבע זריזה אל תוך החוגה, ומתקשרת לאחותי רינה, היחידה במשפחתי שהחזיקה בביתה מכשיר טלפון. אקט זה היה נדיר במחוזותינו באותם הימים, פריבילגיה שהיתה שמורה אך ורק לאנשים בעלי אמצעים. וידאתי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, שומעים אותי מנהלת שיחה טלפונית עם בת משפחתי שברשותה טלפון, ולפיכך, אינה ענייה. ככל שעברו הימים בבנק, המשיכה וניקרה בראשי שאלה אחת מרכזית: לאן, ובעיקר כיצד, מתקדמים במקום הזה הלאה?

החלטתי לתפוס יוזמה וללמוד להפעיל את מכונת נשיונל, תוצר טכנולוגי מפואר במונחים של אותם ימים, ולמעשה מכונה מסורבלת לרישום מכני של נתונים כלכליים, אשר שימשה את הבנקים טרם עידן המחשבים. הנשיונל, שנראתה כמו מכונת תפירה ענקית, השמיעה קולות של ממטרה חורקת. השתלמות בהפעלתה נראתה לי כיוון נכון. ידעתי שבכל הסניפים שבהם זרם כסף גדול החלו לרכוש את המכונה, ואני, מטבעי, נמשכתי לעיסוקים מורכבים הרבה יותר מאשר מיון ותיוק מסמכים. אולם בקשתי להשתלם בתפעול המכונה נענתה בשלילה, בנימוק שממילא אני יוצאת בקרוב לשירות הצבאי, ואין טעם להשקיע שעות ארוכות בלימוד נושא קשה וסבוך כל כך. תחינותיי לא הועילו. גם לא יחסיי הטובים עם מנהל הסניף. ואמנם, ככל שההנהלה המשיכה לעמוד בסירובה, כך גבר רצוני למצוא דרך לעקוף את הסירוב, ובכל זאת ללמוד להפעיל את הנשיונל. ההזדמנות לא איחרה להופיע.

את מכונת הנשיונל של סניף נחלת בנימין הפעיל במשך שעות ארוכות בכל יום, מהבוקר ועד חצות, אדם חביב אך תימהוני בשם דוד. עקבתי אחריו, ועד מהרה זיהיתי את נטייתו הכמעט כפייתית לחוש ברע. למעשה, דוד היה היפוכונדר מושלם. "דוד, למה אינך הולך הביתה? אתה מאוד חיוור היום", תהיתי בקול רם ובמבט מודאג. "אני באמת נראה לך חיוור?" החזיר לי בשאלה. הנהנתי בחיוב, והוא מיהר לביתו לנוח, ונעדר מן העבודה בשבועיים הבאים. חזרתי על התרגיל בשבועות שלאחר מכן, מנפחת בכל פעם דאגה אחרת שהטרידה את מנוחתו לממדים עצומים. בכל אותן הפעמים, ללא יוצא מן הכלל, לווה הטיפול הרפואי הקפדני שגזר על עצמו דוד בהיעדרות ממושכת ורצופה מהעבודה. מנהל הסניף, אשר גילה אליי חיבה יתרה, שם לב לקשר המסתורי בין ההיעדרויות התכופות של מפעיל הנשיונל ובין העובדת החדשה בסניף, והעיר לי בחצי חיוך, "יפה, אולי תיתני לבחור לעבוד קצת?"

למרות התעלול השקוף, חופשות המחלה הממושכות של דוד יצרו במהרה עיכובים של ממש בתפוקה, והנהלת הסניף הבינה כי אין מנוס מלהכשיר עובד חדש שימלא את מקומו של דוד. משום שלא נמצאו הרבה קופצים על ההצעה, נאלצה ההנהלה להיעתר לבקשתי, והתחלתי להשתלם בעבודה על המכונה הרועשת. היה זה ניצחוני המקצועי הראשון בשורותיו של ארגון גדול, הפעם הראשונה שבה הצלחתי להניע את הבכירים לקבל החלטה לטובתי. ידעתי גם כי בקרוב יהיה ברשותי ידע שימושי רב. עד היום, כשאני נזכרת באותם הימים, חיוך שקט עולה על שפתיי.

גם בתיכון שגשגתי. למרות העבודה הקשה בבנק בבקרים, הצלחתי להתמיד במסלול לימודי הערב, בין היתר בזכות הזיכרון החזותי שבו בורכתי. הייתי מסוגלת לקרוא את חומר הלימודים פעם אחת בלבד ולזכור את כולו. המתנה המופלאה הזאת לוותה בחיסרון בולט אחד – הייתי זוכרת הכול למשך יממה אחת, לא יותר. את המבחנים עברתי בהצלחה רבה, בעיקר הודות למתנת הזיכרון. בסופו של דבר, גם קפצתי כיתה בשל הישגיי הנאים.

ההצלחות הקטנות, בבנק ובלימודים, הצטברו לתחושת פריצה מקצועית של ממש. אף על פי כן, לצד תחושת ההכרה ביכולותיי ולצד הביטחון העצמי שהלך וגדל, גבר המתח בין המציאות בבית לחיים החדשים שהכרתי בחוץ. כך, לראשונה בחיי, בתחילת כיתה י', התחלתי לצאת עם חברים מחוץ למסגרת הסגורה והמוכרת של הכפר. חבריי החדשים היו ילדי עשירים שהשתייכו למעמד החברתי הגבוה. הם ידעו כמובן שאני עובדת בבנק, ולמעשה, איש לא העלה על דעתו שאני מתגוררת בצריף מוזנח בכפר שלם.

את שלמה, בחור בן שמונה-עשרה ותלמיד כיתה י"ב, הכרתי בבית הספר התיכון. במהלך שיחה אשר התפתחה בינינו, שאל שלמה אם אסכים לצאת איתו באחד הערבים. תחילה סירבתי, אך לבסוף, מוחמאת מהעובדה שתלמיד שמינית מחזר אחרי, נעתרתי. התחלנו לצאת, אך לאחר זמן קצר, הבנתי עד כמה גדול הפער בין עולמו החברתי, ובין המציאות העגומה שהכרתי בבית. הוזמנתי למסיבות בבתים מפוארים, שבהם העושר הציץ מכל פינה. לפני כל יציאה הייתי שואלת מאחותי את בגדיה היפים והמגוהצים בקפידה. תמיד כשביקשו ללוות אותי הביתה, התנגדתי, מחלצת לעזרתי תירוצים קלושים ששיננתי בעל פה. עם הזמן, נגמרו התירוצים, והתחמקויותיי הפכו למוזרות יותר ויותר. בשלב זה ניתקתי את הקשר עם שלמה. גם בעתיד לבוא, בקשרים אחרים, נהגתי באותו אופן, מעדיפה לנתק קשר ביוזמתי, מעדיפה את טעמה המוכר והמר של האכזבה, על פני המבוכה הבלתי אפשרית שבחשיפת התמונה האמיתית של חיי. חשתי את המחיר הכבד שגבו ממני חיי הכפולים. שיתפתי את אמי בכאבי, וביקשתי לשמוע את דעתה. אימא הניחה יד מנחמת על עורפי והבטיחה: "יפה, אל תדאגי".

באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפץ בעצבנות ללא הפוגה. ידעתי שמדובר בסימן טוב ואכן, כעבור כמה רגעים, הגיע הדוור לביתנו. הוא הושיט לי מכתב ששלח אליי שלמה, זמן קצר לאחר שנפרדנו. שלמה כתב כי ניסה לחפש אותי, אך לא הצליח למצוא את הבית. מן הסתם, משום שמעולם לא העלה על דעתו שאני גרה בצריף מספר 282 בכפר שלם, ולא בבית רגיל מאבן שאותו ניסה למצוא. הוא הצטער, כך כתב, על ניתוק הקשר, ורצה להפתיעני בביקור. הקשר בינינו מעולם לא חודש, אך מצאתי נחמה בכך שחשב עליי, ואפילו התגעגע.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 11

האזינו לפרק האחד עשר בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בניגוד גמור אליי, לא כל בני המשפחה התביישו במצב הכלכלי הקשה. אחותי רינה, שנהגה אף היא לצאת עם בני המעמד הגבוה, פתחה בפני חבריה את דלת הצריף שהיה ביתנו, עוטה חיוך רחב ומזמין, משאירה את הבושה רחוק מחוץ למפתן הדלת. קינאתי בה על הפתיחות, הגאווה והביטחון העצמי, שאפשרו לה להרגיש שווה בין שווים גם בקרב אנשי ממון ושררה. כה יפה היתה בעיניי. קטנה וחטובה, בעלת גומות חן חצופות שירשה מאמי, קורנת אור מיוחד השמור לנשים אשר באמת מכירות בערך עצמן. רינה, שירשה לא מעט מתכונותיה של אימא, מעולם לא נראתה כועסת ותמיד פייסה בין כולם, לוקחת על עצמה את תפקיד המגשר. לאחותי לא חסרו מחזרים, ואף על פי כן סירבה להתחתן ולעזוב את הבית. "לא אגור בדירת פאר והוריי ישבו בצריף", נהגה לומר, ממשיכה לעבוד קשה ולספק את כל הדרוש לבית: רהיטים וכלי מטבח, מקרר, בגדים ותרופות לאמי. ללא ספק, הערצתי אותה.

בינתיים, במסגרת תוכנית לאומית לחיסול המצוקה בשכונות, הצליחו הוריי לקבל זכאות למשכנתה בתנאים נוחים. וכך, בשנת 1960, עברה משפחתנו בת שבע הנפשות לדירת שני חדרים בחולון. עדיין ישנו באותה מיטה, אך עבורנו היה מדובר בלא פחות מגן עדן. הדירה היתה מצוידת בשירותים פרטיים ובמקלחת, כמו בבתי העשירים, וחסל סדר היציאה ברגל לשירותים המשותפים.

זמן הגיוס הגיע, ולמרות שאיפתי לממש את חלום הבמה שלי ולשרת בצוות הווי ובידור, מצאתי עצמי לבסוף משרתת כפקידה של קצין מנהלה, בבסיס חיל האוויר בתל נוף. את מלאכת מילוי היומן במשימות מתחלפות הייתי מבצעת בעיפרון ירוק ומחודד, שאת צידו עיטרו המילים "צה"ל, חיל האוויר". מעיק ואינטנסיבי היה העדכון האינסופי של משימות אשר נאלצו להידחות או להתבטל. אי עמידה בזמנים הותירה את הקצין הממונה עליי בתחושת תסכול, אותה הוציא לא פעם על הפקידה, הלוא היא אני. את האות כי בא הקץ על יום העבודה המשרדי בשעה שבע בערב לא סימנה השמש השוקעת בעצלתיים אל תוך הים, כי אם שני קווים מקבילים משורטטים בסרגל שבלטו בגסותם בתחתית דף היומן. הקווים היו סימן לכך כי היומן אכן משקף נאמנה את אירועי היום. בסוף היום הייתי מגישה את היומן לקצין, אשר היה מעביר בו מבט חטוף, מהנהן ופולט בקול נמוך: "משוחררת".

בתום השירות הצבאי, בגיל עשרים ואחת, שבתי לעבוד בבנק הפועלים, שוב מאחורי מכונת הנשיונל. מרוצה, הרגשתי שחזרתי למקומי הטבעי. לצערי הרב, ההנהלה החדשה של הסניף לא חלקה עימי את השמחה. ההנהלה נאלצה אמנם לקלוט מחדש את החיילת המשוחררת, אך דירגה אותי כעובדת בדרג הנמוך ביותר, ואת משכורתי שילמה בחסר רב. גם לאחר שבקשתי לתוספת נדחתה, המשכתי לעבוד במרץ, משוכנעת שאין כמו חריצות כדי להוכיח שאני ראויה ליחס שונה. עם זאת, החלה להתלוות לעבודתי תחושת עלבון הולכת וגדלה. ציון, מנהל זוטר בסניף, היה מחמיא לי תדיר על עבודתי אך תמיד מתעקש ומפטיר לעברי, "תגידי יפה, בשביל הגרושים שאת מקבלת, לא חבל על המאמצים?" באחת הפעמים, לא התאפקתי והגבתי בבוטות, "לא אני המטומטמת מבין שנינו, אני גם עושה סטאז' על חשבונכם וגם מקבלת שכר. אתה אמנם כרגע מנהל, אך לא תתקדם לעולם".

באותו יום החלטתי כי הגיעה העת לבחון את ערכי בשוק העבודה. הגעתי לראיונות עבודה בחברות ביטוח, בחברות בנייה ואף במוסדות ציבור. כולם, ללא יוצא מן הכלל, גלגלו מחזור כספים גדול, נתון שתמיד היה חשוב עבורי. ניצלתי את הביקוש שהיה באותה תקופה לעובדי נשיונל ודרשתי שכר גבוה. לאחר שדרישתי היתה נענית בחיוב, הייתי מעלה את רמת השכר בראיון הבא. ראיון עבודה רדף ראיון עבודה.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 12

האזינו לפרק ה-12 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

מצב בריאותה של אמי קטע באחת את מה שנראה היה כתחילתו של מסע חיפושים אחר קריירה מקצועית. באחד מימי חודש יוני 1963, חשתי לפתע בהלה עמוקה ועיני הימנית החלה לרטוט. מיהרתי הביתה, וכשהגעתי מצאתי את אימא שרועה על מיטתה מבלי יכולת לנוע, גופה נפוח והיא מתאמצת לשאוף אוויר אל תוך ריאותיה. לא היו אלה פניה שהפכו בן רגע לאפורים, כי אם מבטה שהותיר גם אותי חסרת נשימה. לראשונה בחיי, ראיתי את אימא ועל פניה נסוך מבט של השלמה. הבנתי כי היא מבקשת למות.

אמבולנס הבהיל את אמי לבית החולים, שם התברר לנו כי גם הכליה השנייה הפסיקה לתפקד וכי יש צורך בניתוח חירום. אימא סירבה לעבור את הניתוח לפני שתראה את אלי, אחי, שגויס כחודשיים לפני כן. הוא, שלא רצה להדאיגה, נמנע מלספר לה שגויס לטירונות חי"ר בחטיבת גולני.

ללא כל אמונה כי הדבר אפשרי, ניגשתי לעמדת האחיות וחייגתי את מספר הטלפון של בסיס הטירונים שבו שירת, אותו קיבלתי מקצין העיר. הטלפון צלצל וצלצל בלי סוף, אך ללא מענה. כעבור רגע התקרב לעברנו הרופא התורן. הוא סימן לי להניח את האפרכסת, התקרב, הישיר מבט ואמר בקול שקט וחד, "אני מבין שמאוד חשוב לה לראות את הבן, אבל אתם חייבים לשכנע אותה להיכנס מיד לחדר הניתוח. המצב שלה קריטי, וללא ניתוח, איני יכול להבטיח שתעבור את הלילה".

המשכנו להתחנן בפני אימא שתשנה את דעתה. כולנו יחד וכל אחד בתורו, אך ללא הועיל. כאשר הגיע תורי לדבר על לבה, סימנה לי להתקרב למיטתה. "תבטיחי לי שני דברים, בתי", אמרה בשקט, "אחד, הוא לדאוג ולשמור על אחיך, אברהם; והדבר השני אותו אני מבקשת ממך, הוא לפרוע את החוב שלי לסוחר הבדים מהתקווה, שמוכר לי בהקפה". רציתי להתווכח, לסחור את הבטחתי בהסכמתה להיכנס לניתוח, אך לא יכולתי. המילים נבלעו אי שם בגרוני המכווץ. שלושים דקות לאחר מכן, התפרצתי כרוח סערה לחדרה, נושאת דף מקומט, עליו שורטט משולש ובתוכו המילים "צה"ל, בלמ"ס".

"אימא, את לא מאמינה, הרגע הגיע מכתב מאלי", אמרתי והתחלתי לקרוא, "אימא שלום, אנחנו בבסיס טירונים בדרום הארץ. איתי באוהל ישנים מאיר ורוני שאת אביו את מכירה. אנחנו בסדר ואין לך מה לדאוג. בסיום הטירונות, בעוד שבועיים, נדע לאילו יחידות נשובץ".

"תביאי לפה", אמרה אימא והושיטה יד לאה לעברי. הגשתי לה את המכתב המאולתר שבייאושי הכנתי במהירות מחוץ לחדרה, יודעת כי היא אינה קוראת עברית. אימא אחזה בדף כמה רגעים, אך לא הסירה ממני את מבטה. "תודה על הרצון הטוב יפה, אבל זה לא המכתב של אלי", פסקה בחוכמה.

לאחר מאמצים רבים הצלחנו להשיג את אחי ובערב אסף אותו ג'יפ צה"לי מהשטח, והביא אותו היישר לבית החולים. מפקד המחלקה ניגש לאחי וסיפר לו שאמו מאושפזת בבית החולים, אך מסרבת בכל תוקף להיכנס לחדר הניתוח, כל עוד לא ראתה את בנה. "משפחתך מחכה לך", סיים, ושלח את אחי לדרכו. אחי הגיע לבית החולים, ונכנס במהירות לחדרה של אימא, לבוש מדים וכומתה על כתפו. הוא רכן מעליה, נשק לה, ועטף אותה בחיבוק ארוך. אימא ליטפה בעדינות את פניו ואמרה לו בחיוך רפה, "אתה בגולני. אני יודעת שאתה בגולני, ממזר קטן. אלוהים ישמור לי עליך, בני". אימא התיקה את מבטה מאחי ועברה להתבונן בפניי, מסמנת לי בניד ראש קל תנועת "הן". קראנו במהירות לאחות, שהזעיקה את הרופא המנתח, ואימא הועברה לחדר הניתוח.

הרופאים הודיעו כי הניתוח עבר בשלום, ובלילה, ממתינים בדריכות לבוקר, הצטופפנו בדירתה של רינה שהיתה קרובה לבית החולים. באותו הלילה, חלמה רינה על בית החולים. בחלומה, הוביל אותנו נער מעלית קטוע יד מקומת הכניסה למחלקה של אימא. אולם כשנכנסו לחדר, היתה מיטתה ריקה. בבוקר, עם שובנו לבית החולים, פתח לנו את דלת המעלית אדם קטוע יד שמעולם לא פגשנו. רינה, המומה, מלמלה: "זה האיש מהחלום, זה האיש מהחלום. אימא מתה". עלינו דוממים למחלקה, שם הודיעו לנו כי גופה לא עמד לה, והיא נפטרה בלילה.

"היא ידעה שהיא תמות", אמר אחי אלי, שבור כולו. "אתמול כשהגשתי לה את הבונבוניירה שהבאתי היא אמרה לי 'מזה ייהנו האחיות כאן במחלקה'." כמובן, הוא לא ייחס חשיבות יתרה למילותיה. פעמים רבות בני משפחה אוהבים מסרבים לראות את הדברים נכוחה ומדחיקים, לא מאמינים. אבל הבוקר בא והמציאות טפחה על פנינו. עוד לפני שנכנסה אמי לניתוח, ידעה שמכאן לא תצא בחיים. בת חמישים ושתיים היתה במותה.

כמו כתם דיו גדול הנשפך על יומן שבועי ומטשטש את הימים, את השגרה, כך זכורים לי ימי האבל, מעורפלים ברובם, עם הבזקים פתאומיים של בהירות כואבת. הבית בלי אימא הפך מקן של שמחה ודמע, מקום של מאבקים, צחוק ומעשי קונדס, לדירת שני חדרים צפופה בחולון, בתוכה גברים-ילדים, נעדרי הבנה בסיסית בכלכלת בית. בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי מגיעה לדירה, מרתיחה מים בסיר המתכת הגדול, אוספת את הכביסה המלוכלכת של אבי ואחיי לתוך גיגית פלסטיק, מרימה עיתונים ופסולת מרצפת הבית ושולחן הסלון לשקית האשפה שהיתה תלויה על וו מתחת לכיור. כשרתחו המים, הייתי שופכת חצי סיר לתוך גיגית הכביסה ואת חציו השני שופכת לתוך הכיור, לא שוכחת לפקוק את פתח הניקוז. בדרך כלל הייתי מתחילה בכלים. שומנים שרופים שדבקו בצדי המחבת, תחתיתו המלוכלכת של סיר הלחץ, על כולם הסתערתי זעופה. גופי הנעלב הצר את קנה הנשימה שלי, הופך את נשימותיי לכבדות ואת התנהגותי לקצרת רוח. בכעסו, העלה גופי זיכרון כואב של אימא, נאבקת קצרת נשימה גם היא, באחת מהתקפות השיעול הקשות שלה. עם כל נשימה התקמטו פניי מעט יותר וגברה תחושת כעס אילם על אחיי, שאף לא העלו על דעתם לקחת חלק במלאכות הבית.

שבועות ארוכים שכנעתי את עצמי כי אני ממשיכה את דרכה של אמי, עושה, כפי שהיתה עושה היא, את כל הדרוש על מנת שלאבי ולאחיי לא יחסר דבר. הקדשתי את חיי למשימה. חיפשתי מקום עבודה שיהיה מספיק קרוב לבית, על מנת שאצליח לחזור מוקדם הביתה ולהתקין את ארוחת הערב של הגברים. מצאתי עבודה בחברת סולל בונה והצלחתי להגיע להסדר מתאים, לפיו אעבוד רק עד הצהריים. הקפדתי להגיע בזמן בכל בוקר, שומרת על הכנסה בסיסית, אך בסתר לבי התגעגעתי לאווירה העסקית המיוחדת ששררה בבנק.

בלילות חלמתי שאני פוגשת את אימא. שוב ושוב היתה מופיעה בחלום, חלום אשר עד מהרה היה לסיוט. הייתי עומדת מולה, אחוזת התרגשות, אך לפני שהייתי מספיקה לומר לה את אשר על לבי, היא היתה נעלמת, הבעת כעס על פניה. סיוט ההיעלמות שב והופיע במשך שבועות ארוכים. לא הצלחתי לפרשו. ערב אחד, כשסיימתי את מלאכות הבית, הבנתי. בשל השגרה העמוסה לעייפה של הימים שלאחר המוות, אחת מהבטחותיי לאימא נותרה ללא מענה. החלטתי לחפש את אותו סוחר בדים, ונסעתי לשוק התקווה. הסתובבתי ברחבי השוק ללא שמץ של מושג מיהו והיכן הוא נוהג לפרוש את מרכולתו. שוחחתי עם סוחרים, עם עוברי אורח, עם נערים ועם נשים זקנות שנראו לי כמי שעשו ימים ארוכים בשוק. ללא הועיל. איש השוק, סוחר הבדים, לא היה מוכר להם. חלפו שעות וכבר עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשלפתע שמעתי קול מזדחל באיטיות מאחוריי, "הבת של סופי, הבת של סופי". הסתובבתי. מולי עמד אדם שמעולם לא ראיתי. "מי אתה? איך זיהית אותי?" שאלתי. "יש לך את ההליכה של אימא שלך", השיב לי האלמוני. "אני עובד פה הרבה שנים, וכשראיתי אותך, היה לי ברור שאת הבת שלה". ניצלתי את ההזדמנות המקרית, וביקשתי את עזרתו של האיש באיתור מוכר הבדים. "זה אני", התוודה האיש, שהצטער לשמוע על מותה של אמי, וסירב לקחת ממני כסף. "אימא העריכה אותך כאדם טוב וישר, והיא לא תנוח על משכבה בשלום אם תדע שסירבת לקבל את שכרך", התעקשתי. מוכר הבדים התרצה ונפרד ממני. כבר באותו הלילה, ישנתי שנת ישרים. הסיוטים לא חזרו עוד.

באותה תקופה החלטתי לעזוב את סולל בונה ולחזור לעולם הבנקאות שבו ראיתי את עתידי. אולם יחסם האדיב של מעסיקיי, הקשה עליי את הפרידה. תחילה הסברתי כי המרחק מביתי גדול, והוא מקשה עליי לעמוד במטלות. למחרת המתין רכב חברה מחוץ לבית, אוסף אותי ועוד שני עובדים מהבית היישר למפעל. מרוגשת מהמחווה, השהיתי את התפטרותי שנראתה לי פתאום כמעשה של כפיות טובה. המתנתי. כעבור תקופה הודעתי שוב על התפטרות והפעם סיפרתי שאני מתחילה לימודי ציור. נחושה מתמיד, הלכתי לדרכי.

ניגשתי לשירות התעסוקה, לחדר 302, אותו הכרתי היטב. דליה כבר לא היתה שם. "עבודה על מכונת נשיונל, כל בנק, רק שהסניף לא יהיה רחוק מדי מהבית", ביקשתי בהחלטיות מהפקידה. לשמחתי הרבה, לא חלפו יומיים וכבר קיבלתי הזמנה לראיון עבודה בסניף של בנק גדול ומכובד. שם המתינה לי הפתעה. התברר כי עליי לגשת לבחינה פסיכומטרית, תנאי חדש ומחייב, בלעדיו, כך הוסבר לי, לא אוכל להפעיל את מכונת הנשיונל. כמי שרכשה את מיומנותה בהפעלת המכונה במאמץ רב, הרגשתי פגועה ואף נעלבת מן התנאי החדש. סירבתי. לפקידה בלשכת התעסוקה לא היו הצעות נוספות. "תהיי חייבת להמתין עד שיתפנה משהו", הסבירה, "בינתיים, שבי בבית".

לאחר שבוע זכיתי לביקור מפתיע בביתי. אדם מהבנק התדפק על דלת דירתנו הקטנה בחולון. הוא הסביר לי כי באחד מסניפי הבנק הצטבר עומס עבודה רב, והפציר בי לקחת על עצמי את העבודה מבלי לעבור את הבחינה אליה סירבתי לגשת. למחרת, כיאה לבת אבלה, פקדתי את הסניף לבושת שחורים. מנהל הסניף קרא לי לשיחת נהלים קצרה. לאחר שסיים, ביקשתי ממנו הסדר עבודה עצמאי ומיוחד שלפיו אני מחסלת את הפיגור שהצטבר והולכת, לא משנה מה השעה, שכן בביתי ממתינות לי מטלות דחופות נוספות. המנהל נראה כמי שמתלבט בין רצונו להראות לעובדת הצעירה והחצופה את דרכה החוצה, ובין ההכרח לחסל את הפיגור העצום שדרש טיפול מיידי. לבסוף, לאחר שהתחייבתי בפניו כי אסיים את העבודה במהירות, נענה לבקשתי.

למחרת הגעתי לסניף בשעת הפתיחה. התיישבתי בנוחות מול חברתי המכנית משכבר הימים. בהכירי כל פונקציה בנשיונל פצחתי מיד במלאכה והייתי מהירה מאוד. כל כך מהירה, עד כי המכונות התומכות לא עמדו בהספק. הטכנאים שהיו באים לתקן ולתחזק את המכונה מעת לעת היו אומרים שבדבר כזה הם עוד לא נתקלו, מכונה שאינה עומדת בקצב של בן אנוש. בכל יום, בסביבות השעה אחת-עשרה, עזבתי את הסניף מותירה אחריי שתי פקידות טרודות ומבולבלות שלא עמדו בקצב העבודה שלי. לימים התיידדתי עם אחת ממפעילות הנשיונל, עבריתה, אשר נהגה לומר לי בצחוק, "גם אם יכניסו לי מנוע לישבן, לא אגיע למהירות שלך".

עד מהרה החלו לצוץ בבנק הזדמנויות קידום משמעותיות. באחד הימים נקראתי לחדרו של מנהל הסניף. בחדר ישב אחד מלקוחותיו הגדולים של הבנק, אשר בכמה הזדמנויות נתקל בי והחמיא לי על עבודתי. כשנכנסתי, פנה הלקוח למנהל ואמר לו, "ברשותך, הייתי מעוניין להציע ליפה עבודה בחברה שלי", המנהל לא הגיב, והלקוח המשיך, "כמה את מרוויחה פה, יפה?" מופתעת הישרתי מבטי אל מעסיקי, מבקשת ללא מילים את אישורו לענות לשאלה הישירה. המנהל הניד קלות בראשו לאות אישור. "שלוש מאות וחמישים לירות בחודש", אמרתי. "אצלי תקבלי שכר התחלתי של שבע מאות. מדובר בעבודה אחראית ומאתגרת", הוא הושיט לי כרטיס ביקור, והוסיף, "תחשבי על זה ונשוחח בעוד כמה ימים".

בסוף היום קרא לי אליו שוב המנהל, הפעם היינו לבד בחדרו. "יפה, אין לי כוונה לעצור אותך. אם את רוצה לעזוב, זכותך, רק חשוב שתדעי ששם תהיי תמיד תלויה בגחמותיו של מנהל בודד. אצלנו, אם תמשיכי בעבודה הטובה, צפוי לך עתיד גדול, ולידיעתך, איני אומר דברים אלו לכל עובד". הודיתי לו, ואמרתי שאני זקוקה לשהות קצרה כדי לחשוב על הדברים. אולם בו במקום החלטתי להמשיך לעבוד בסניף. בדרך הביתה חייכתי לעצמי. מקום שכמעט פסל אותי בגלל בחינה פסיכומטרית, מפציר בי עכשיו להישאר. כמו תמיד, לא התייעצתי עם אף אחד, וגם הפעם נצמדתי לתחושת הבטן. ביום ראשון הודעתי למנהל הבנק כי קיבלתי את עצתו, והחלטתי להמשיך ולצמוח עם הבנק.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 13

האזינו לפרק ה-13 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

שלושה חודשים חלפו, ועדיין הופעתי לעבודה לבושה שחורים. באחד הימים הניחה עבריתה, ידידתי מהבנק, נייר צבעוני על שולחן העבודה שלי. "אין לי זמן לזה", מלמלתי, "אני חייבת לסיים את העבודה". היתה זו הזמנה לאירוע של אחד מעובדי הסניף. "הפסיקי", גערה בי, "הרי ידוע שאין מי שיתחרה בקצב העבודה שלך". לא השבתי. עבריתה נטשה את החיוך ועטתה ארשת פנים רצינית, התיישבה לידי ואמרה, "לאבד אם, לקבור אותה, זה קשה מאוד, יפה, אבל זוהי דרכו של הטבע. כאשר ההיפך קורה, זו טרגדיה. אני מבינה את צערך, תאמיני לי, אבל הגיע הזמן להוריד את השחורים ולהתחיל לחיות". דבריה נגעו בי. ידעתי שגם היא איבדה את אמה לפני כמה שנים. היא היתה בת ארבעים ואני בת עשרים והקשבתי לה, כמו בת המקשיבה לאם.

ביום האירוע, שאלתי מאחותי שמלה פרחונית מהודרת שתפרה לעצמה, בגזרה צמודה עם מחשוף עדין בצורת חצי סהר ונעלי עקב תואמות. נכנסתי לבית שבו נערכה המסיבה, ולראשונה זה חודשים רבים הרגשתי טוב. החיוכים, הקריצות והלחשושים הנעימים מאחורי גבי, הבהירו לי כי חבריי לעבודה רואים לראשונה יפה אחרת. לא עוד הבחורה הצנומה, לבושת השחורים, שעובדת בשקט ובמהירות ליד מכונת הנשיונל, אלא בחורה חייכנית ומלאת חיים, המשתתפת בשיחותיהם, ואפילו לוגמת כוסית במחיצתם.

היציאה מהאבלות הביאה עימה הפתעות. ביני ובין יוסי, אחד מבני השכונה בחולון, נולדה ידידות. יום אחד עמדתי במרפסת ושמעתי המולה מכיוון בית הוריו של יוסי.

"יפה, את באה לשתות איתנו קפה?" צעק לי שכני מהמרפסת, על פניו הבעה עליזה מתמיד.

"אני כבר באה", צעקתי חזרה. נכנסתי לדירה, ומבין כל המסובים הבחנתי מיד באלי, בחור גבוה, עם שפם וזוג עיניים כחולות. הוא הביט בי בסקרנות. התיישבתי מולו, נרגשת מהכימיה המיידית אשר נוצרה בינינו. אלי סיפר לי שסיים את שירותו הצבאי, עזב את קיבוץ גלעד שבו גדל, וכעת הוא עובד בחברת סולל בונה, על כלים מכניים כבדים.

"אני ויוסי מתגוררים בבת ים", המשיך, "לדירה נוהגים לקרוא 'הרווקייה', כי אנחנו וכל החברים שלנו, טרם התחתנו". שמחתי לשמוע שאלי פנוי, אך לצערי, לאחר שסיימנו לשוחח נפרד ממני ויצא.

שבוע מורט עצבים עבר עליי עד שצלצול הטלפון קטע מארג סבוך של תקוות ומחשבות. "שלום יפה, את זוכרת אותי?" התנגן קולו של אלי בטלפון, "נפגשנו לפני שבוע אצל יוסי, אולי בא לך לצאת לסרט?"

השהיתי במקצת את התשובה, מבקשת שלא להצטייר כקלה להשגה, בהתאם לתסריט אותו שיננתי היטב, בתקווה שאכן יתקשר. אולם על אלי זה לא פעל כמתוכנן.

"תקשיבי יפה, אין לחץ, אם לא מתאים לך, רק תגידי ואני מבטיח לא להטריד אותך שוב".

"לא, לא אין בעיה", עניתי במהרה, לפני שיתחרט באמת, "אשמח ללכת איתך לסרט".

מאותו יום הלכו יחסינו והתהדקו. אלי לא אפשר לי לשחק בו, כפי שנהגתי לא פעם בבני זוג קודמים. איתו למדתי לבטא את שעל לבי, באופן ישיר ומיידי. נמשכתי לחספוסו הצברי ולעיניו הכחולות, שתמיד היו שם בשביל לתמוך בי. עם אלי הבנתי שעל מערכת יחסים להיות דו סטרית. הוא חיזר אחריי במרץ ובלהט, אולם גם אני הייתי חייבת להוכיח לו בכל יום מחדש, שאני מעוניינת בו לא פחות. ככל שחלפו הימים, חשפנו רבדים עמוקים יותר מעברנו ומילדותנו. חלקנו רגעים שעיצבו את אופיינו. הוריו של אלי התגרשו עוד כשהיה תינוק, והפקידו אותו אצל הסבתא, אישה קשה וקמצנית. על מנת להתנקם בה, סיפר לי, הרעיל את הדגים שלה באמבטיה עם סבון. צחקנו וגם הזלנו דמעה, מצאנו שפה משותפת, והאהבה מילאה את חיי בטעם חדש. לאחר חצי שנת היכרות, לקח אותי אלי לראשונה לפגוש את הוריו. אף על פי שלמדתי להסתדר עימם די מהר, היה ברור שהם אינם נלהבים לגמרי מהשידוך. "יפה נהדרת. היא אמנם פרענקינה, אבל פרענקינה א-מחיה", נהגה אמו ספק להתבדח, ספק לעקוץ.

יום החתונה שלנו, לצד ההתרגשות, היה גם טראומטי ביותר עבורי. למרות המעמד החשוב והמרגש, אף לא אחת מאחיותיי באה לבקר אותי. אחותי הצעירה חלתה, והבכורה היתה בהריון מתקדם. החתן הטרי היה טרוד בענייניו, מכבד באדיקות מעיקה את האיסור לפגוש בכלה ביום כלולותיה. לא זו בלבד שאיש לא עזר לי בסידורים ובמלאכות המטרידות של סידור האולם, הפרחים ורשימות האורחים, אלא שמצאתי את עצמי מתרוצצת ברחוב אלנבי בין חנויות ביגוד לגברים, מחפשת חליפות אלגנטיות וגם זולות לאבי ולאחיי. בשעות הצהריים, הגיע אחי אלי מהצבא, והושיט לי כהרגלו קיטבג מלא במדים מיוזעים ולבנים מלוכלכים. כך, במקום לטפח את עצמי, וליהנות מהציפייה המרגשת שלפני הטקס, רכנתי, ביום חתונתי, מעל גיגית כביסה גדולה ושפשפתי במרץ את מדיו המלוכלכים של אחי הצעיר. אולם הוועד למען החייל, הזול ביותר שהצלחנו להשיג בזכות הנחת אזרח עובד צה"ל שקיבל אבי, הפך בן לילה לאולם חתונה מאולתר. מובן שאת הוצאות החתונה שילמנו בכוחות עצמנו. מאביו של אלי לא היה סיכוי לקבל אפילו אגורה, ולמשפחתי, כמובן, לא היה כסף. שפשפתי כביסה והרגשתי בחסרונה של אימא. דמעות גדולות הרטיבו את פניי, מציפות תחושה של בדידות אין קץ שעטפה אותי.

תליתי את הכבסים על מתקן הייבוש הישן, נעלתי נעליים, ויצאתי נחושה למקום היחיד שבו ידעתי כי מחכה לי אהבת אמת בכל מצב ובכל תנאי. מיהרתי לבית הקברות. ליטפתי את חריצי האבן מתחתיה נחה אמי. הרגשתי שאימא מקשיבה לי. בכיתי וסיפרתי לה. סיפרתי ובכיתי. הודיתי שאיני מצליחה, אף שאני מנסה, ונראה שלעולם לא אצליח, למלא את מקומה. "אני לא כמוך", המשכתי, "אני מבשלת, מנקה, מכבסת לאבא ולאחים, ואיש מהם אינו מזכה אותי במילה טובה. אני מרגישה פגועה, מנוצלת, מושפלת". עצמתי את עיניי. תחושה נעימה של הגנה ילדותית עטפה אותי, בעיני השמאלית החל הרטט המוכר, מבשר הטובות. הרגשתי את נוכחותה של אמי ושמעתי את קולה הרך, "אלוהים איתך, בתי, את בת טובה להורייך, וגם תהיי אימא טובה לילדייך". פקחתי את עיניי. מבטי העמום נישא הרחק, מצייר בדמיונו את תווי פניהם של ילדיי העתידים להיוולד. חיוך, לח מדמעות, עלה על שפתיי. ליטפתי לשלום את אבני השפה הקטנות, שטפתי את ידיי ויצאתי מבית הקברות.

שעתיים לאחר מכן, פינו יושבי האוטובוס מקום מיוחד לכלה צעירה ונרגשת, רק בת עשרים ושתיים, שאליה נלוו גבר מבוגר ושני גברים צעירים בחליפות חדשות. כך עשתה את דרכה הפמליה המשפחתית הקטנה שלנו עד לאולם הוועד למען החייל בתל אביב. כשהגעתי לאולם, פגשו עיניי את עיניו של אלי. כשראה אותנו החתן, זנחו פניו קמט מתוח, ולבשו במקומם חיוך גדול שהשתקף גם בעיני הים הטובות שלו. באותו יום שונה שמי בשלישית. מעתה נקראתי יפה גולדברג, ולימים יפה גולן.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 14

האזינו לפרק ה-14 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

לאחר החתונה שכרנו אלי ואני דירה קטנה בשיכון לזוגות צעירים בפתח תקווה. שנה לאחר מכן רכשנו דירת שני חדרים וחצי, קומה רביעית, בבת ים. באותו זמן עבר אחי אלי לדירת רווקים, בעוד אברהם נותר לבדו עם אבא, משתדל לבצע את מטלות הבית במקומי. למרות זאת המשכתי להגיע לביתם בכל הזדמנות שהיתה לי, מבשלת, מסדרת ומקרצפת היטב את הרצפות ואת רגשי האשמה שהמשיכו לדבוק בי, מרגישה כמי שהחליפה את חובות היומיום לטובת קן פרטי קטן ומרוחק. בעלי אלי, שהחל לעבוד כמורה לנהיגה, התעלה על עצמו, וקיבל בהבנה את הצורך של אשתו הטרייה לברוח מהדירה הקטנה שרק החלה לספוג את ריחם ואת אורחות חייהם של דייריה החדשים, לטובת מטלות המטבח והכביסה בבית המשפחה בחולון.

בבנק החלו העניינים להתקדם בקצב מהיר. מנהל הסניף, דורון, סירב לוותר על שירותיי ולהעבירני לסניף אחר בגלל שינוי מקום המגורים. תחת זאת, החל לאסוף אותי בכל בוקר ברכבו הפרטי ישירות לעבודה. נסיעות הבוקר הולידו ידידות כנה, ודורון נהג להחמיא לי על איכות עבודתי.

"כמי שתנהל יום אחד סניף בנק", היה פותח ואומר בנסיעת הבוקר המשותפת, "עלייך לדעת, שעובדים מוכשרים הם הנכס הגדול ביותר שיכול להיות למנהל. כשתזהי עובד טוב, רצוי ביותר שתשקיעי בו ושתספקי לו תנאים טובים. כך, יהיה ראשו נתון כל כולו בעבודה, שבזכותה, כידוע לך, כולנו מתפרנסים בכבוד". למרות הצעותיו לעבור לתפקיד אחר, נותרתי בתפקידי, ממשיכה לצאת בשעה מוקדמת לביתי. כניסתי להריון היתה סיבה נוספת וטובה דיה לכבות זמנית את אש השאפתנות שבערה בי.

כשנולדה בתי הבכורה, התמלאה דירתנו הקטנה באהבה, צחוק ובכי והתרגשות עמוקה. ברכתה של אמי זיכרונה לברכה ביום חתונתי, המילים ששמעתי ליד קברה, החלו לקרום עור וגידים. ככל שחלפו השבועות, התגלתה בתי כתינוקת נבונה ומפותחת. חופשת הלידה נקטעה על ידי שיחת טלפון בהולה מדורון. נאמר לי כי סניף הבנק בבת ים נמצא בפיגור רציני, ואם אסכים להירתם מיידית למאמץ, יעריכו זאת במידה רבה. מנהל הסניף, שהפך לידידי, הודה כי איננו שמח במיוחד להעבירני סניף, אבל הוסיף, "אין מה לעשות, שם זקוקים לך הרבה יותר. אם תסכימי, תעברי לשם עם יהושע, הסגן שלי". כהרגלי, ביקשתי להתנות את חזרתי המוקדמת: במידה ואחסל את הפיגור תוך ארבעים ושמונה שעות, תוארך חופשת הלידה שלי בשבועיים נוספים ובתשלום. הוא נעתר מיד. חילקתי את מלאכת השמירה על בתי בין אחותי ואחת משכנותיי, אשר היתה כמוני בעיצומה של חופשת לידה.

מלאת מרץ נכנסתי לסניף, תופסת פיקוד על הפרויקט שהמתין לי. עבדתי במלוא המהירות וכמעט ללא הפסקה. לתדהמת ההנהלה, בתוך פחות מיומיים סיימתי את הטיפול בתיקים שנערמו שם. מותשת ומרוצה, חייגתי לדורון. "גמור. כפי שהבטחתי לך", אמרתי בסיפוק לאפרכסת, "אפשר לומר שהרווחתי ביושר עוד קצת זמן עם הבת שלי".

על אף שהגעתי בתום החופשה לסניף רמת יוסף בבת ים על תקן קלדנית נשיונל, נתבקשתי על ידי מנהל הסניף להתמחות בכל המחלקות, על מנת ללמוד לסייע לו בעבודתו. התפקיד הלא מוגדר עורר עליי את חמתם של עובדי הסניף. מראה הפקידה הצעירה, שקיבלה יד חופשית להסתובב בין המחלקות וללמוד את מלאכתם של אחרים, במקום לבצע כמותם מלאכה מוגדרת, הפך את העוינות המופגנת לחרם חברתי של ממש. פחות משבוע לאחר תחילת עבודתי בסניף החדש, נכנסתי לחדר המנהל, סוגרת מאחוריי במהירות את הדלת. "תיוק. אני רוצה לעשות עבודות תיוק", ביקשתי. תחילה סירב, מבט של השתוממות בעיניו האפורות. "לא הבאתי אותך לפה כדי שתתייקי", השיב לי. הסברתי לו שזו דרכי לרכוש את אמון העובדים, שבלעדיו ממילא לא אוכל להיות לו לעזר.

מיותר לציין כי הסדר העולמי החדש נשא חן בעיני העובדים, שסברו כי כשלתי, ומבחינתם, תפסתי עתה את מקומי הטבעי, מבצעת את אותן מלאכות השמורות לנערות צעירות, כמו תיוק. אולם עבורי היוותה עבודת התיוק הזדמנות מצוינת ללמוד. כל טופס שתייקתי קראתי מתחילתו עד סופו, מתעכבת על הניסוחים המשפטיים הסבוכים, מתעקשת להבין את מבנה המסמך, את ההתחייבות שנטל על עצמו הלקוח, את חובותיו של המוסד הבנקאי. התעקשתי לקרוא את האותיות הקטנות, וכך נחשף בפניי עולם פיננסי מרתק אשר כקלדנית נשיונל כלל לא הייתי ערה לקיומו.

ביקשתי לרכוש הבנה עמוקה בפעילות הבנקאית בשוק ההון. הזיכרון החזותי שבו בורכתי, אותה מתנה מופלאה שהעניק לי האל, היה לי לעזר רב. לראשונה חיפשתי דרך לשמור על מאגרי המידע הכבירים, אשר היו נמחקים מזיכרוני. בכל ערב לאחר שהשכבתי את בתי לישון, הייתי מכבה את האור, יושבת בחשכה על ספת הסלון הקטנה, ומנצלת את דקות הרגיעה כדי לעבור שוב בראשי על המידע החדש שקראתי. בכל יום הייתי פותחת תיקיות חדשות בתודעתי, וחוזרת אל הישנות. לשמחתי הרבה, בדרך זו הצלחתי לשלוף ממוחי נתונים ומידע רב גם בחלוף שבועות ארוכים.

באחד הימים הודיע פקיד בכיר במחלקת מטבע זר כי הוא יוצא לחופשה. בקשתו של מנהל הסניף לגייס לו מחליף נענתה בסירוב מפאת חוסר תקציב. הפקידים הוותיקים שנהנו אף הם מדרגה גבוהה, העדיפו להישאר ספונים בנוחיות תפקידם. אני לעומתם, קפצתי כמוצאת שלל רב, והצעתי עצמי לתפקיד. בקשתי אושרה על ידי ההנהלה ומיד התנפלתי על המלאכה. שמחתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי. ביטחוני העצמי הלך וגדל, תוך כדי עבודה. כשהייתי נתקלת בבעיה, נהגתי לצלצל ולהתייעץ עם פקידים מסניפים אחרים. אהבתי להתייעץ ולא ראיתי בכך סימן לחולשה או סיבה לבושה.

עם שובו של הפקיד מחופשתו, קודמתי לאחת המחלקות החשובות בבנק, מחלקת תוכניות חיסכון, ניירות ערך ושיווק. מנהל הבנק שמח להיווכח שתוכניתי נושאת פרי, שכן במקביל לניסיון המקצועי שצברתי, החלו גם העובדים לרחוש לי כבוד, צופים בי הפעם מתקדמת מלמטה.

היתה זו הפעם הראשונה שבה כיהנתי בתפקיד בעל חשיבות אסטרטגית. באתי במגע עם לקוחות שניהלו תיקים גדולים בסניף, ונדרשתי לייעץ להם באופן אישי. ידעתי שעצה טובה שלי, אשר תשיא ללקוח רווחים גבוהים, תלווה בדרך כלל בשיחת טלפון מחמיאה מהלקוח אל הבוס שלי, ולעתים הלקוח אף ימליץ לעמיתיו להצטרף לסניף.

למדתי במהירות את החומר והייתי בקיאה בפרטים הקטנים. בהדרגה, למדתי לייעץ ללקוחות באופן יצירתי עצות לא שגרתיות, ומאוד לא מקובלות בזמנו. כזו למשל היתה ההמלצה לפצל את ההשקעה בקופות גמל. בזמנו היו קופות הגמל אפיק השקעה כדאי ביותר, אך בעייתי, עקב הדרישה מהמשקיע להתחייב ולסגור את כספו לחמש-עשרה שנה. ייעצתי ללקוחות לפתוח שתי קופות גמל, באופן שהבטיח תשואה גבוהה לצד נזילות פיננסית. עד מהרה הפכתי ליועצת השקעות מבוקשת ולדמות בולטת בסניף.

בנוסף, ייצגתי את עובדי הסניף מול ההנהלה, בניסיון לתמוך בהם ולקדמם. די מהר מוניתי לחברת ועד. האיום לפתוח בשביתה אם לא תשתפר סביבת עבודתנו אכן הועיל. הסניף הקטן, שדמה יותר למחסן המתקשה להכיל את היקף העבודה ההולך וגדל, הורחב במהרה ובאופן משביע רצון, בהתאם לדרישתי. רבים החלו להרים גבה נוכח התקדמותי המהירה.

לאור השינויים בתפקיד ושעות העבודה הרבות שנדרשו ממני, החל בעלי לסייע יותר ויותר באחזקת הבית. לפתע התברר לי שגם הגבר יכול לנקות ולעזור בבית, והוא עשה זאת ברצון. ניהלנו את ביתנו בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הוא היה מנקה חלונות ותולה כביסה, בעוד אני מבשלת ועורכת שולחן. לא חלפה לה שנה, ובשלהי 1972 נולדה בתי האמצעית, בתנו השנייה.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 15

האזינו לפרק ה-15 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נקטעה באחת שגרת החיים המבורכת של גידול הילדים והעבודה המאומצת בבנק. בימים שלפני המלחמה חשתי במתח בלתי מוסבר, קפיצות בלתי רצוניות של עיני הימנית חזרו והציקו לי, ואני ידעתי שצפויות בשורות רעות. עם פרוץ המלחמה, הוחלף המתח בפחד ובחוסר ודאות כאשר אחי הצעיר אלי, אז רווק בן עשרים ושמונה, לוחם בגולני ומילואימניק בשריון, יצא אל חזית הדרום. ימים ארוכים לא שמענו ממנו. ניסיתי וניסיתי להתקשר, שאלתי לשלומו, אך לא קיבלתי תשובות. בימי ההמתנה והמתח הבטן התהפכה בדאגה. לאחר מות אמי הרגשתי פעמים רבות ממלאת מקומה, אחראית לשלומם של אחיי הצעירים. דאגתי כאחות גדולה, דאגתי גם כאם לשני ילדים המבינה את עומק החרדה שבשליחת גבר צעיר לשדה הקרב.

לקח זמן עד שהבנו את אשר אירע, עד שחיברנו את רסיסי הדברים לסיפור אחד. הגדוד של אחי השתתף בלחימה בחצי האי סיני, כחלק מחטיבה 8 של השריון, גדוד 89. אלי, שהיה סמל מחלקה, שימש מפקד של זחל מרגמות, זחל"ם הנושא מרגמה בקוטר שמונים ואחד מילימטר. בראשי התיבות הצבאיים זהו כוח חרמ"ש, חיל רגלים משוריין. בבוקר ה-18 באוקטובר, יום שמחת תורה, לאחר לילה של שינה קטועה ופקודות שהגיעו ושבוטלו לסירוגין, הגיעה הפקודה. יוצאים לתקיפת הארמיה השלישית המצרית. בהיותם בתנועה לקראת תקיפה, נפתחה עליהם אש מצרית והחלה התקפת ארטילריה לכיוון הגדוד. הכוח נעצר ונקלע למלכודת אש מדויקת. מאוחר יותר יסביר לי אחי בשפה הטכנית הצבאית, "בַּקָּר האש של המצרים טיווח להם את הכלים. היו להם פגיעות מדויקות". הפגזים נחתו קרוב מאוד, ובקשר החלו להגיע הידיעות הקשות. קצין הקשר נהרג, חייל פצוע, עוד הרוג. זחל"ם הפיקוד של החטיבה סופג פגיעה ישירה. המח"ט נפצע, גם המג"ד.

אלי הבין שהאש מתקרבת ושהכוח אינו מתקדם. הוא נתן הוראה לחיילים שלו לחפור שוחות, כדי שלא יהיו מרוכזים יחד. תוך שהוא מאזין לקשר, ממתין לפקודות נוספות, תוהה לאן מתקדמים מכאן, שמע את הפגיעות מתקרבות. כאשר לצידו שני חיילים, כולם מחופרים וצמודים לזחל"ם, הבין בוודאות שגם אליהם יגיעו הפגזים הסורקים את השטח בקפדנות. ואז הגיע הרעם. "במקום שריקה", סיפר אלי, "שמעתי את הרעם. וידעתי שתוך חלקיק שנייה הפגז יפגע בי ואני לא אהיה יותר". באותו רגע הרגיש בעוצמה את דמותה האוהבת של אימנו, ושמע את עצמו אומר במהירות ובנחישות, "אימא, תעזרי לי! אימא, תעשי משהו!"

אלי התרומם, התעופף באוויר, ויד נעלמה כאילו אחזה בו והניחה אותו על האדמה, על שתי רגליים, בלי שריטה. ממרחק של כמה עשרות מטרים ראה אותו חבר לגדוד, עולה כצל מתוך בור מלא עשן סמיך, ספק חי ספק מת. סולטן, אתה חי? צעק אליו. אני חי, אמר, מתקשה להאמין, אני חי. הזחל"ם נפגע. חייל אחד נפצע קשה. אלי הפנה את מבטו לאחור ולעיניו נגלה חברו שנהרג. הוא ניגש אליו, המום כולו, ניסה לגעת בו, לקרוא בשמו, אך לשווא. פגיעת הפגז קרעה את גופו של החבר לגזרים. כמו להב של סכין חדה הכתה באלי המחשבה, צריך לאסוף את האיברים המדממים של החבר שלי. מישהו צריך לאסוף את מה שמפוזר כאן. והוא עשה זאת. בשקט ובמהירות, הוא עשה את מה שצריך היה לעשות.

כוח נע שהגיע לשטח אסף את החייל הפצוע, סייע להכניס את הגופה אל הזחל"ם והמשיך הלאה כדי להזעיק עזרה. אלי נכנס גם הוא לזחל"ם וניסה להתניע את הכלי, שהיה מחורר כמו מסננת. הוא התקדם מטרים ספורים ונדם. לא נותר לו אלא לשבת בזחל"ם המפויח, עם חברו המת, לחכות לטנק שיבוא לחלץ אותם מלב התופת. עשרים דקות ישב שם והמתין, נצח נצחים.

אין הסבר הגיוני למה שקרה באותו יום. דופן הזחל"ם של אחי ספג פגיעה ישירה של פגז תותח, לא פגיעה קרובה. אנשים אינם יוצאים חיים ושלמים מפגיעה כזאת. אבל אחי אלי יצא חי מתוך בור באדמה שנוצר על ידי פגז. הוא המשיך להילחם עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר. אז יצא לחופשה, בין היתר כדי לזהות את הגופה של חברו, ואז גם הופיע בפתח הבית, וכולנו נשמנו לרווחה. הוא חי. הוא חי וצועד על שתי רגליים.

הרגעים הקשים הותירו בו חותם. המלחמה אולי נגמרה, אבל אחי ממשיך להילחם עם עצמו. הוא סובל עד היום מהתקפים של זיעה קרה, חולשה, כאבי ראש, הקאות. אני יודעת ומרגישה שגם מי שנשאר בחיים, כמוהו, בריא ושלם לכאורה, סוחב מטען נפשי כבד ומורכב הדורש התמודדות מתמשכת. בכל שנה ביום הזיכרון נופלת עלינו עצבות כבדה, עמומה וסמיכה, קשה מנשוא. אני מנסה לחזק אותו, לתמוך כמיטב יכולתי, על אף שמי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין באמת.

בספר שהוציא הגדוד לאחר המלחמה כתב אחי קטע בשם "זחל המרגמות", שבו תיאר את הקרב:

"לא אשכח את השמונה-עשר לאוקטובר […] שריקות, התפוצצויות. אין זמן למחשבות. כולנו עסוקים בהתחפרות עמוקה ככל האפשר. יותר מזה איננו יכולים לעשות. מבעד למרחקי הזמן הכול נראה ברור ומרוחק. על מה מהרהר אדם ברגעים אלה: על האישה, על הבית, על המפעל המושבת או על הקרב? אינני חושב על כל זאת. כל כולי מתרכז ביצר הקיום, כל מאמציי להתחפרות.

פגז. אני נטמן באדמה. אני מועף באוויר כחפץ חסר חיים ויכולת התנגדות, צונח ארצה […]. הכול ברור, ודאי חברי נהרג. אין זמן למחשבות, יש לחלץ את הזחל ואת הנפגעים; על הזחל מוצבת מרגמה וחיוני לסלקה מהשטח. הכול ברור, עת לפעולה, ההלם בוודאי יבוא אחר כך ואיתו הכאב, הסיוט. עכשיו כל שנייה חיונית […] מזעיקים טנק חילוץ; דקות ארוכות, ארוכות מדי […] הטנק הגיע וגרר אותנו מטווח האש. בא הפורקן. אפשר כבר לפחוד ולהתיר להכרה להתערפל, לשקוע בהלם…"

באותם ימים איש לא השתמש במילה הלם קרב, ודאי שלא טיפלו במי שחזר הביתה כמו שצריך. אנחנו השתדלנו לעשות מה שאפשר. עבר זמן רב עד שאחי סיפר את כל שעבר עליו, עד שסיפר כיצד ביקש את עזרתה של אימא ברגעי המצוקה. אבל אני ידעתי, גם מהמעט שאמר הרגשתי, עינה הפקוחה של אימא ממשיכה ללוות אותנו באשר נלך.