פרק 5: כפר שלם – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

בתחילת שנות החמישים עברנו לגור במעברה בכפר שלם. הניסיון לחמוק במיומנות מלפיתתו הקשה של העוני, יצר עבורנו, הילדים, מרחב חופשי, לעתים פרוע, וגדוש בהומור ומעשי קונדס. אחי עזרא, ילד שובב ומצחיק, היה השובב של המשפחה. "יפה, אני וחבר מתים לצאת עם שתי בחורות, אבל אביהן קשוח מאוד והוא איננו מוכן שהן תצאנה מהבית," סיפר לי עזרא יום אחד. "אני מבקש ממך ללכת לביתן, ולומר לאביהן שאת רוצה לשחק עם שתי הבנות. אם את תלכי, הוא לא יחשוד. אם תצליחי, אני מבטיח לך הפתעה," הוסיף עזרא. "אין בעיה," עניתי, "אני לא חוששת, ונראה מה תיתן לי בתמורה."

חדורה בתחושת שליחות הלכתי לבית הבנות. הן כבר היו לבושות בכותונות הלילה שלהן. האב קיבל את פני בחיוך. נכנסתי עם הבנות לחדרן. "עזרא והחבר שלו חייבים לראות אתכן; באתי לעזור לכן לצאת מהבית," לחשתי. עליזות ומצחקקות מיהרו שתיהן ללבוש מכנסיים קצרים תחת הכותונת הלבנה. "אנו הולכות לפטפט וללוות את יפה," שיקרו העלמות. ברגע שיצאנו מן הבית, הורידו הבנות את הכותונות, תלו אותן על עץ לא רחוק מביתן, ורצו להתהולל עם שני הנערים. עם שובן הביתה, הבחין אחיהן באחיות המורידות את הכותונות מהעץ, והחל לחשוד כי משהו תמוה קורה כאן. "יפה נורא רצתה שנבוא אליה ולא יכולנו לסרב," שיקרו הבנות. כשנשאלתי גם אני על ידי האח, שיקרתי ואישרתי את דבריהן.

רק עניין אחד נותר לא פתור: התמורה הנכספת אותה הבטיח לי אחי הגדול. למחרת, גאה בהצלחתי, שאלתי את עזרא מה אקבל בתמורה למאמצי. "ההפתעה שדיברתי עליה," ענה לי אחי, "היא שלמרות שפעם הבטחתי לפרק אותך, לא אעשה זאת." התאכזבתי קשות, אך הערצתי לעזרא גברה לבסוף על הכעס שקינן בי.

הפחד מאבא, לעומת זאת, רק הלך וגבר. יום אחד ברח אחי מהבית, וכששב, שאל אותו אבא בנועם לשלומו. כמה שניות לאחר מכן, ללא אזהרה, קם אבא מכיסאו והפליא בו את מכותיו. למעשה, לא היתה זו הפעם היחידה שבה סבלו אחי מנחת זרועו. אולם לאחר מעשה היה אבי נרתע לאחור בחרטה המהולה בחמלה, קורא לנו אליו, ומשלח אותנו החוצה מצוידים בכסף קטן לרכישת ממתקים. היחידה אשר עליה חס הייתי אני, ילדה שקטה וממושמעת, יחסית לאחי. אחותי רינה לא זכתה לגורל דומה.

לארוחת ערב שבת התייחסו בביתנו בחרדת קודש. כולנו נדרשנו להתייצב סביב שולחן האוכל, מצוחצחים ולבושים במיטב סמרטוטינו, ולהמתין בישיבה לאבא. משהתקרב לשולחן, חבוש בכיפת חג, התמתחנו כולנו לעמידה זקופה. "יום השישי ויכלו השמים וכל צבאם…" זימר את נעימת הקידוש. מאותו רגע ואילך חייבים היינו לשמור על שקט מופתי, כמו חיילים במסדר המפקד, עד לתום ארוחת השבת. באחד מאותם ערבים, נעמדנו שותקים, כהרגלנו בקודש, סביב שולחן השבת. רינה, לעומתנו, המשיכה לפטפט בשצף קצף, מתעלמת מבקשותיו של אבא לשתוק. לפתע, ראינו את אבא אוחז במזלג, ומשליך אותו בזעם לעבר אחותי. לתדהמתנו, נתקע המזלג במצחה של רינה. שלושה קילוחים של דם התערבבו בדמעותיה של אחותי, אשר פרצה בבכי מר. נותרנו עומדים, דוממים. הצלקת הלבנה, מזכרת לעלבון ולפחד, מעולם לא נעלמה.

תמונה נוספת באלבום התמונות של זיכרוני היא מראה אחי מגולחי הראש. טקס הגילוח היה מלווה בכי, לעתים צעקות, אשר כלל לא הועילו. אבי, חייל לשעבר בלגיון הזרים, האמין במשמעת צבאית, גם בבית. כשאבא היה זועם, אמא לא היתה מעירה לו, אלא מחכה שיירגע ואז מנסה לפייסו. רק היא היתה מצליחה בסבלנות להרגיעו, מרחיקה אותו מהמרה השחורה, ממציאות חייו, מעצמו.

העוני המשיך לתת בנו את אותותיו. אמא היתה קונה נעליים יד שנייה, וכשמידת רגלי השתנתה, חתכה את הנעל והפכה אותה לסנדל. לאחר שהסנדל היה נקרע, הייתי משתמשת בסוליה ובשאריות הבד כנעל בית. בימים שבהם לא היו נעליים, לא הגעתי לבית הספר. לא תמיד היתה ידנו משגת לרכוש חולצה או מכנסיים חדשים, ונאלצנו לתפור לעצמנו בגדים מטלאים. אלה הפכו עם הזמן לציפות ולסדינים. לעתים התפרקו אף המזרונים בבית, ונאלצנו לישון על לוחות עץ. המזון שעלה על שולחננו היה דל וחסר. כאשר ירקות, מצרך יקר ונדיר באותם ימים, היו חסרים, היינו מכינים רק את הרוטב לסלט, וטובלים בו את הלחם.

אבי היה אזרח עובד צה"ל, ונהג להביא הביתה סמרטוטים ששימשו לניקוי מלגזות. אמא היתה מכבסת את הבד ספוג ריחות הסולר, ותופרת ממנו סדינים ושמיכות. שניים שניים היינו מתכסים במיטות, מתקשים לעתים להירדם, מפאת הרעב. כשאהיה גדולה, הייתי ממלמלת לעצמי, יהיו לי בבית סירים מלאים בבשר.

לצריף בכפר שלם היה גג מפח. בלילות הקפואים, היה מכה הגשם ללא רחם על אותו גג ארור, בצלילים מונוטוניים, אפורים ועוכרי שלווה. טיפות הגשם דלפו בהתמדה לתוך ביתנו, מציירות פסים ארוכים, כחמשות תווים שעליהן מתנגנת בלדה עצובה, מייגעת באורכה.