פרק 7: הסיפור על דוד אליהו – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הקשר עם אמא רק הלך והתהדק עם התבגרותי. קרבה מיוחדת זו הולידה בתוכי תחושות בטן חזקות בכל הנוגע אליה. בצעירותה עברה ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו.

מראה אמי הנחנקת היה מבעית. פעמים רבות, בזמן הלימודים בבית הספר, הייתי חשה בוודאות כי אמי נתונה בסכנה. עוזבת הכול, הייתי רצה הביתה. לדאבוני, מעולם לא טעיתי. אמבולנס היה חונה בפתח הבית, ומבהיל את אמא לבית החולים. רגעים קשים אלה רק העצימו את אהבתי ואת דאגתי לאמי.

טוב לבה מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אמא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. סברתי תמיד, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, חזקה ביותר. מעשה אותו סיפרה לי אמי על מפגש בלתי נשכח במעברה, רק אישר מחדש את אשר חשתי.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אשה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האשה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "כנראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים," סיפרה אמא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה."

אליהו לא החרים רק את אמא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמתו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית. "אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה," איים אבי, והאיום פעל. "אליהו," אמר לו אבא, "אמא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות," הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אלי ותבקר את אמך בפעם האחרונה."

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד. "בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות שלפני שאראה אותך," פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אלי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י," פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום." לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו מאז אותו היום. ביום בהיר אחד, במעברה בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות, סחב הזקן חפצים שונים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אמא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה. "מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה," ענה הקבצן.

"איזו משפחה?"

"משפחת רופא."

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה."

"ושמך?"

"אליהו."

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני."

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו. "יש לי בן יחיד," אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי," סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, כיוון שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר. "האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אמא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה." עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.

פרק 17: לאבד את אמא – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

אמא - יפה גולן

מצב בריאותה של אמי קטע באחת את מה שנראה היה כתחילתו של מסע חיפושים אחר קריירה מקצועית. יום אחד בחודש יוני, כשהגעתי הביתה, מצאתי את אמא שרועה על מיטתה מבלי יכולת לנוע, גופה נפוח והיא מתאמצת לשאוף אוויר אל תוך ריאותיה. לא היו אלה פניה שהפכו בן רגע לאפורים, כי אם מבטה שהותיר גם אותי חסרת נשימה. לראשונה בחיי, ראיתי את אמא ועל פניה נסוך מבט של השלמה. הבנתי כי היא מבקשת למות.

אמבולנס הבהיל את אמי לבית החולים, שם התברר לנו כי גם הכליה השנייה הפסיקה לתפקד וכי יש צורך בניתוח חירום. אמא סירבה לעבור את הניתוח לפני שתראה את אלי, אחי, שגויס כחודשיים לפני כן. הוא, שלא רצה להדאיגה, נמנע מלספר לה שגויס לטירונות חי"ר בחטיבת גולני. ללא כל אמונה כי הדבר אפשרי, ניגשתי לעמדת האחיות וחייגתי את מספר הטלפון של בסיס הטירונים שבו שירת, אותו קיבלתי מקצין העיר.

הטלפון צלצל וצלצל בלי סוף, אך ללא מענה. כעבור רגע התקרב לעברנו הרופא התורן. הוא סימן לי להניח את האפרכסת, התקרב, הישיר מבט ואמר בקול שקט וחד, "אני מבין שמאוד חשוב לה לראות את הבן, אבל אתם חייבים לשכנע אותה להיכנס מיד לחדר הניתוח. המצב שלה קריטי, וללא ניתוח, איני יכול להבטיח שתעבור את הלילה."

המשכנו להתחנן בפני אמא שתשנה את דעתה. כולנו יחד וכל אחד בתורו, אך ללא הועיל. כאשר הגיע תורי לדבר על לבה, סימנה לי להתקרב למיטתה: "תבטיחי לי שני דברים, בתי," אמרה בשקט, "אחד, הוא לדאוג ולשמור על אחיך, אברהם; והדבר השני אותו אני מבקשת ממך, הוא לפרוע את החוב שלי לסוחר הבדים מהתקווה, שמוכר לי בהקפה." רציתי להתווכח, לסחור את הבטחתי בהסכמתה להיכנס לניתוח, אך לא יכולתי. המילים נבלעו אי שם בגרוני המכווץ. שלושים דקות לאחר מכן, התפרצתי כרוח סערה לחדרה, נושאת דף מקומט, עליו שורטט משולש ובתוכו המילים "צה"ל, בלמ"ס."

"אמא, את לא מאמינה, הרגע הגיע מכתב מאלי," והתחלתי לקרוא: "אמא שלום, אנחנו בבסיס טירונים בדרום הארץ. איתי באוהל ישנים מאיר ורוני שאת אביו את מכירה. אנחנו בסדר ואין לך מה לדאוג. בסיום הטירונות, בעוד שבועיים, נדע לאילו יחידות נשובץ."

"תביאי לפה," אמרה אמא והושיטה יד לאה לעברי. הגשתי לה את המכתב המאולתר שבייאושי הכנתי במהירות מחוץ לחדרה, יודעת כי היא אינה קוראת עברית. אמא אחזה בדף כמה רגעים, אך לא הסירה ממני את מבטה. "תודה על הרצון הטוב, יפה, אבל זה לא המכתב של אלי," פסקה אמי החכמה.

בערב אסף ג'יפ צה"לי את אלי מהשטח, והביא אותו היישר לבית החולים. מפקד המחלקה ניגש לאחי וסיפר לו שאמו מאושפזת בבית החולים, אך מסרבת בכל תוקף להיכנס לחדר הניתוח, כל עוד לא ראתה את בנה. "משפחתך מחכה לך," סיים, ושלח את אחי לדרכו. אחי הגיע לבית החולים, ונכנס במהירות לחדרה של אמא, לבוש מדים וכומתה על כתפו.

הוא רכן מעליה, נשק לה, ועטף אותה בחיבוק ארוך. אמא ליטפה בעדינות את פניו ואמרה לו בחיוך רפה: "אתה בגולני. אני יודעת שאתה בגולני, ממזר קטן. אלוהים ישמור לי עליך, בני." אמא התיקה את מבטה מאחי ועברה להתבונן בפני, מסמנת לי בניד ראש קל תנועת "הן." קראנו במהירות לאחות, שהזעיקה את הרופא המנתח, ואמא הועברה לחדר הניתוח.

הרופאים הודיעו כי הניתוח עבר בשלום, ובלילה, ממתינים בדריכות לבוקר, הצטופפנו בדירתה של רינה שהיתה קרובה לבית החולים. באותו הלילה, חלמה רינה על בית החולים. בחלומה, הוביל אותנו נער מעלית קטוע יד מקומת הכניסה למחלקה של אמא. אולם כשנכנסו לחדר, היתה מיטתה ריקה. בבוקר, עם שובנו לבית החולים, פתח לנו את דלת המעלית אדם קטוע יד שמעולם לא פגשנו. רינה, המומה, מלמלה: "זה האיש מהחלום, זה האיש מהחלום. אמא מתה." עלינו דוממים למחלקה, שם הודיעו לנו כי גופה לא עמד לה, והיא נפטרה בלילה.