פרק 7: הסיפור על דוד אליהו – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הקשר עם אמא רק הלך והתהדק עם התבגרותי. קרבה מיוחדת זו הולידה בתוכי תחושות בטן חזקות בכל הנוגע אליה. בצעירותה עברה ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו.

מראה אמי הנחנקת היה מבעית. פעמים רבות, בזמן הלימודים בבית הספר, הייתי חשה בוודאות כי אמי נתונה בסכנה. עוזבת הכול, הייתי רצה הביתה. לדאבוני, מעולם לא טעיתי. אמבולנס היה חונה בפתח הבית, ומבהיל את אמא לבית החולים. רגעים קשים אלה רק העצימו את אהבתי ואת דאגתי לאמי.

טוב לבה מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אמא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. סברתי תמיד, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, חזקה ביותר. מעשה אותו סיפרה לי אמי על מפגש בלתי נשכח במעברה, רק אישר מחדש את אשר חשתי.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אשה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האשה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "כנראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים," סיפרה אמא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה."

אליהו לא החרים רק את אמא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמתו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית. "אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה," איים אבי, והאיום פעל. "אליהו," אמר לו אבא, "אמא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות," הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אלי ותבקר את אמך בפעם האחרונה."

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד. "בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות שלפני שאראה אותך," פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אלי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י," פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום." לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו מאז אותו היום. ביום בהיר אחד, במעברה בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות, סחב הזקן חפצים שונים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אמא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה. "מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה," ענה הקבצן.

"איזו משפחה?"

"משפחת רופא."

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה."

"ושמך?"

"אליהו."

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני."

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו. "יש לי בן יחיד," אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי," סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, כיוון שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר. "האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אמא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה." עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.