פרק 10: התקבלתי לעבודה בבנק! – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפת להרבה יותר. העבודה הראשונה שלי היתה כעוזרת תופרת במתפרה תעשייתית. באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעום והעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירות רבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולתחושת שעמום שהלכה וגברה.

ברור היה לי, בתחושה שהתגברה מדי יום, שעבודה זו אינה טומנת בחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קו בבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודה נעימה, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוך זמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתי לעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.

"אין לך שום רקע בהנהלת חשבונות." דליה מלשכת התעסוקה היתה מניחה בטקסיות מופגנת את העט על שולחן הכתיבה הבהיר, מסירה את משקפי הקריאה ממצחה, ומניחה גם אותם לאחר כבוד ליד מחברת השמות הענקית, שתפסה את מרבית השולחן. אז היתה סורקת בריחוק של רופא מנתח, בפעם המי יודע כמה, את הבעת פני הקפואה. כמו שחקנית ממושמעת החוזרת על שורותיה, הודעתי לה בשקט וברצינות תהומית, כזו המסורה לאנשים נחושים היודעים בברור לאן נוטה קו גורלם: "את צריכה למצוא לי עבודה בבנק."

כמו רבות מההחלטות בחיי, גם ההחלטה לנסות ולחפש את עתידי המקצועי בבנק נולדה בחלום שפרטיו המדויקים כבר אינם זכורים לי. אולם כשהתעוררתי ידעתי זאת: אני חייבת למצוא עבודה, כל עבודה, בבנק. כילדת מעברה, חלום העבודה המסודרת בבנק היה שקול לחיים נוצצים ביבשת מרוחקת, הכי רחוק שאפשר מהצריף שבו גרתי.

וכך היה. דליה, שהבינה כי נחישות שכזו רק תסייע לי להצליח בעבודה, הודיעה לי: "ביום ראשון, בשעה שמונה, בבנק הפועלים למשכנתאות בתל אביב. אמרתי להם שילדה שכל כך רוצה לעבוד בבנק חייבת להצליח שם במשהו. אני מחכה לשמוע עלייך רק דברים טובים. בהצלחה, יפה, ואל תאחרי."

ביום הראשון לעבודה לבשתי חצאית מיוחדת שאחותי תפרה, עם חולצה שנתנה לי ונעליים עם עקבים גבוהים. הסניף הקטן והאינטימי היה בנחלת בנימין, והגעתי אליו עם אוטובוס מהכפר. רק לאחר שלושה ימי עבודה, שבהם השתכנעתי כי אין מדובר במתיחה וזה אכן מקום העבודה החדש שלי, בישרתי להורי על המעבר.

"אמא, אבא, אני עובדת בבנק," הודעתי להם בגאווה רבה, בתוך תוכי עדיין חוששת מן המעמד החדש, מהאווירה הרשמית ומהלקוחות המגונדרים שגרמו לי להרגיש כבת כפר מוזנחת. עם זאת, ולמרות החששות, ידעתי בוודאות עמוקה שעשיתי את הצעד הנכון, והבנק הוא המקום המתאים לי. שם נחשפתי לאנשים אשר לא הייתי זוכה להכיר במקום אחר, להרגלי עבודה מסודרים, לתרבות שלא הכרתי; ושם נתקבלו גם אותן החלטות חשובות, באשר לכספם של אותם עשירים שבהם כה קינאתי.

פרק 11: הרצון להתקדם בבנק – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

חדורת רצון להצליח, בשבועות הראשונים שלי בבנק מילאתי בדייקנות כל משימה פקידותית שהוטלה עלי: מיון חומרים, תיוק או מענה לטלפונים. ככל שעברו הימים גדלה כמות הלקוחות שפגשתי, ואיתה חוסר הביטחון שלי מול עושרם המוחצן. נדרשה פעולת הסחה מהירה לשיפור ביטחוני העצמי הירוד.

וכך, אינספור פעמים ביום, בוקר, צהריים או ערב, כל אימת שהתקרב אלי לקוח עשיר, ברגעי מבוכה וברגעים מתים סתם, הייתי מרימה בהפגנתיות את שפופרת הטלפון, משחילה אצבע זריזה אל תוך החוגה, ומתקשרת לאחותי רינה, היחידה במשפחתי שהחזיקה בביתה מכשיר טלפון. אקט זה היה נדיר במחוזותינו באותם הימים, פריבילגיה שהיתה שמורה אך ורק לאנשים בעלי אמצעים. וידאתי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, שומעים אותי מנהלת שיחה טלפונית עם בת משפחתי שברשותה טלפון, ולפיכך, אינה ענייה. ככל שעברו הימים בבנק, המשיכה וניקרה בראשי שאלה אחת מרכזית: לאן, ובעיקר כיצד, מתקדמים במקום הזה הלאה?

החלטתי לתפוס יוזמה וללמוד להפעיל את מכונת נשיונל, תוצר טכנולוגי מפואר במונחים של אותם ימים, ולמעשה מכונה מסורבלת לרישום מכני של נתונים כלכליים, אשר שימשה את הבנקים טרם עידן המחשבים. הנשיונל, שנראתה כמו מכונת תפירה ענקית, השמיעה קולות של ממטרה חורקת. השתלמות בהפעלתה נראתה לי כיוון נכון. ידעתי שבכל הסניפים שבהם זרם כסף גדול החלו לרכוש את המכונה, ואני, מטבעי, נמשכתי לעיסוקים מורכבים הרבה יותר מאשר מיון ותיוק מסמכים. אולם בקשתי להשתלם בתפעול המכונה נענתה בשלילה, בנימוק שממילא אני יוצאת בקרוב לשירות הצבאי, ואין טעם להשקיע שעות ארוכות בלימוד נושא קשה וסבוך כל כך. תחינותי לא הועילו. גם לא יחסי הטובים עם מנהל הסניף. ואמנם, ככל שההנהלה המשיכה לעמוד בסירובה, כך גבר רצוני למצוא דרך לעקוף את הסירוב, ובכל זאת ללמוד להפעיל את הנשיונל. ההזדמנות לא איחרה להופיע.

פרק 12: התרגיל והקידום – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

את מכונת הנשיונל של סניף נחלת בנימין הפעיל במשך שעות ארוכות בכל יום, מהבוקר ועד חצות, אדם חביב אך תימהוני בשם דוד. עקבתי אחריו, ועד מהרה זיהיתי את נטייתו הכמעט כפייתית לחוש ברע.

למעשה, דוד היה היפוכונדר מושלם. "דוד, למה אינך הולך הביתה? אתה מאוד חיוור היום," תהיתי בקול רם ובמבט מודאג. "אני באמת נראה לך חיוור?" החזיר לי בשאלה. הנהנתי בחיוב, והוא מיהר לביתו לנוח, ונעדר מן העבודה בשבועיים הבאים. חזרתי על התרגיל בשבועות שלאחר מכן, מנפחת בכל פעם דאגה אחרת שהטרידה את מנוחתו לממדים עצומים. בכל אותן הפעמים, ללא יוצא מן הכלל, לווה הטיפול הרפואי הקפדני שגזר על עצמו דוד בהיעדרות ממושכת ורצופה מהעבודה.

מנהל הסניף, אשר גילה אלי חיבה יתרה, שם לב לקשר המסתורי בין ההיעדרויות התכופות של מפעיל הנשיונל ובין העובדת החדשה בסניף, והעיר לי בחצי חיוך: "יפה, אולי תיתני לבחור לעבוד קצת?" למרות התעלול השקוף, חופשות המחלה הממושכות של דוד יצרו במהרה עיכובים של ממש בתפוקה, והנהלת הסניף הבינה כי אין מנוס מלהכשיר עובד חדש שימלא את מקומו של דוד. כיוון שלא נמצאו הרבה קופצים על ההצעה, נאלצה ההנהלה להיעתר לבקשתי, והתחלתי להשתלם בעבודה על המכונה הרועשת.

היה זה נצחוני המקצועי הראשון בשורותיו של ארגון גדול, הפעם הראשונה שבה הצלחתי להניע את הבכירים לקבל החלטה לטובתי. ידעתי גם כי בקרוב יהיה ברשותי ידע שימושי רב. עד היום, כשאני נזכרת באותם הימים, חיוך שקט עולה על שפתי.

פרק 16: השירות הצבאי והחזרה לאזרחות – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

זמן הגיוס הגיע, ולמרות שאיפתי לממש את חלום הבמה שלי ולשרת בצוות הווי ובידור, מצאתי עצמי לבסוף משרתת כפקידה של קצין מנהלה, בבסיס חיל האוויר בתל נוף. את מלאכת מילוי היומן במשימות מתחלפות הייתי מבצעת בעיפרון ירוק ומחודד, שאת ראשו עיטרו המילים "צה"ל, חיל האוויר."

מעיק לא פחות ואינטנסיבי אף יותר היה העדכון האינסופי של משימות אשר נאלצו להידחות או להתבטל. אי עמידה בזמנים הותירה את הקצין הממונה עלי בתחושת תסכול, אותה הוציא לא פעם על הפקידה, הלוא היא אני.

את האות כי בא הקץ על יום העבודה המשרדי בשעה שבע בערב לא סימנה השמש השוקעת בעצלתיים אל תוך הים, כי אם שני קווים מקבילים משורטטים בסרגל שבלטו בגסותם בתחתית דף היומן. הקווים היו סימן לכך כי היומן אכן משקף נאמנה את אירועי היום. בסוף היום הייתי מגישה את היומן לקצין, אשר היה מעביר בו מבט חטוף, מהנהן ופולט בקול נמוך: "משוחררת."

בתום השירות הצבאי, בגיל עשרים ואחת, שבתי לעבוד בבנק הפועלים, מוצאת עצמי שוב מאחורי מכונת הנשיונל. מרוצה, הרגשתי שחזרתי למקומי הטבעי. לצערי הרב, ההנהלה החדשה של הסניף לא חלקה עימי את השמחה. ההנהלה נאלצה אמנם לקלוט מחדש את החיילת המשוחררת, אך דירגה אותי כעובדת בדרג הנמוך ביותר, ואת משכורתי שילמה בחסר רב. גם לאחר שבקשתי לתוספת משמעותית נדחתה, המשכתי לעבוד במרץ, משוכנעת שאין כמו חריצות מופגנת כדי להוכיח שאני ראויה להתייחסות שונה. עם זאת, החלה להתלוות לעבודתי תחושת עלבון הולכת וגדלה.

ציון, מנהל זוטר בסניף, היה מחמיא לי תדיר על עבודתי אך תמיד מתעקש ומפטיר לעברי: "תגידי יפה, בשביל הגרושים שאת מקבלת, לא חבל על המאמצים?" באחת הפעמים לא התאפקתי והגבתי בבוטות: "לא אני המטומטמת מבין שנינו, אני גם עושה סטאז' על חשבונכם וגם מקבלת על זה שכר. אתה אמנם כרגע מנהל, אך לא תתקדם לעולם."

באותו יום החלטתי כי הגיעה העת לבחון את ערכי בשוק העבודה. יצאתי לעבודה במשמרות ערב ובבקרים הגעתי לראיונות עבודה בחברות ביטוח, בחברות בנייה ואף במוסדות ציבור. כולם, ללא יוצא מן הכלל, גלגלו מחזור כספים גדול, נתון שתמיד היה חשוב עבורי. ניצלתי את הביקוש שהיה באותה תקופה לעובדי נשיונל ודרשתי שכר גבוה. לאחר שדרישתי היתה נענית בחיוב, הייתי מעלה את רמת השכר בראיון הבא. ראיון עבודה רדף ראיון עבודה.