פרק 11: הרצון להתקדם בבנק – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

חדורת רצון להצליח, בשבועות הראשונים שלי בבנק מילאתי בדייקנות כל משימה פקידותית שהוטלה עלי: מיון חומרים, תיוק או מענה לטלפונים. ככל שעברו הימים גדלה כמות הלקוחות שפגשתי, ואיתה חוסר הביטחון שלי מול עושרם המוחצן. נדרשה פעולת הסחה מהירה לשיפור ביטחוני העצמי הירוד.

וכך, אינספור פעמים ביום, בוקר, צהריים או ערב, כל אימת שהתקרב אלי לקוח עשיר, ברגעי מבוכה וברגעים מתים סתם, הייתי מרימה בהפגנתיות את שפופרת הטלפון, משחילה אצבע זריזה אל תוך החוגה, ומתקשרת לאחותי רינה, היחידה במשפחתי שהחזיקה בביתה מכשיר טלפון. אקט זה היה נדיר במחוזותינו באותם הימים, פריבילגיה שהיתה שמורה אך ורק לאנשים בעלי אמצעים. וידאתי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, שומעים אותי מנהלת שיחה טלפונית עם בת משפחתי שברשותה טלפון, ולפיכך, אינה ענייה. ככל שעברו הימים בבנק, המשיכה וניקרה בראשי שאלה אחת מרכזית: לאן, ובעיקר כיצד, מתקדמים במקום הזה הלאה?

החלטתי לתפוס יוזמה וללמוד להפעיל את מכונת נשיונל, תוצר טכנולוגי מפואר במונחים של אותם ימים, ולמעשה מכונה מסורבלת לרישום מכני של נתונים כלכליים, אשר שימשה את הבנקים טרם עידן המחשבים. הנשיונל, שנראתה כמו מכונת תפירה ענקית, השמיעה קולות של ממטרה חורקת. השתלמות בהפעלתה נראתה לי כיוון נכון. ידעתי שבכל הסניפים שבהם זרם כסף גדול החלו לרכוש את המכונה, ואני, מטבעי, נמשכתי לעיסוקים מורכבים הרבה יותר מאשר מיון ותיוק מסמכים. אולם בקשתי להשתלם בתפעול המכונה נענתה בשלילה, בנימוק שממילא אני יוצאת בקרוב לשירות הצבאי, ואין טעם להשקיע שעות ארוכות בלימוד נושא קשה וסבוך כל כך. תחינותי לא הועילו. גם לא יחסי הטובים עם מנהל הסניף. ואמנם, ככל שההנהלה המשיכה לעמוד בסירובה, כך גבר רצוני למצוא דרך לעקוף את הסירוב, ובכל זאת ללמוד להפעיל את הנשיונל. ההזדמנות לא איחרה להופיע.

פרק 12: התרגיל והקידום – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

את מכונת הנשיונל של סניף נחלת בנימין הפעיל במשך שעות ארוכות בכל יום, מהבוקר ועד חצות, אדם חביב אך תימהוני בשם דוד. עקבתי אחריו, ועד מהרה זיהיתי את נטייתו הכמעט כפייתית לחוש ברע.

למעשה, דוד היה היפוכונדר מושלם. "דוד, למה אינך הולך הביתה? אתה מאוד חיוור היום," תהיתי בקול רם ובמבט מודאג. "אני באמת נראה לך חיוור?" החזיר לי בשאלה. הנהנתי בחיוב, והוא מיהר לביתו לנוח, ונעדר מן העבודה בשבועיים הבאים. חזרתי על התרגיל בשבועות שלאחר מכן, מנפחת בכל פעם דאגה אחרת שהטרידה את מנוחתו לממדים עצומים. בכל אותן הפעמים, ללא יוצא מן הכלל, לווה הטיפול הרפואי הקפדני שגזר על עצמו דוד בהיעדרות ממושכת ורצופה מהעבודה.

מנהל הסניף, אשר גילה אלי חיבה יתרה, שם לב לקשר המסתורי בין ההיעדרויות התכופות של מפעיל הנשיונל ובין העובדת החדשה בסניף, והעיר לי בחצי חיוך: "יפה, אולי תיתני לבחור לעבוד קצת?" למרות התעלול השקוף, חופשות המחלה הממושכות של דוד יצרו במהרה עיכובים של ממש בתפוקה, והנהלת הסניף הבינה כי אין מנוס מלהכשיר עובד חדש שימלא את מקומו של דוד. כיוון שלא נמצאו הרבה קופצים על ההצעה, נאלצה ההנהלה להיעתר לבקשתי, והתחלתי להשתלם בעבודה על המכונה הרועשת.

היה זה נצחוני המקצועי הראשון בשורותיו של ארגון גדול, הפעם הראשונה שבה הצלחתי להניע את הבכירים לקבל החלטה לטובתי. ידעתי גם כי בקרוב יהיה ברשותי ידע שימושי רב. עד היום, כשאני נזכרת באותם הימים, חיוך שקט עולה על שפתי.

פרק 13: הצלחות קטנות בעבודה ובלימודים – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

גם בתיכון שגשגתי. למרות העבודה הקשה בבנק בבקרים, הצלחתי להתמיד במסלול לימודי הערב, בין היתר בזכות הזיכרון החזותי שבו בורכתי. הייתי מסוגלת לקרוא את חומר הלימודים פעם אחת בלבד ולזכור את כולו.

המתנה המופלאה הזאת לוותה בחיסרון בולט אחד – הייתי זוכרת הכול למשך יממה אחת, לא יותר. את המבחנים עברתי בהצלחה רבה, בעיקר הודות למתנת הזיכרון. בסופו של דבר, גם קפצתי כיתה בשל הישגי הנאים.

ההצלחות הקטנות, בבנק ובלימודים, הצטברו לתחושת פריצה מקצועית של ממש. אף על פי כן, לצד תחושת ההכרה ביכולותי ולצד הביטחון העצמי שהלך וגדל, גבר המתח בין המציאות בבית לחיים החדשים שהכרתי בחוץ. כך, לראשונה בחיי, בתחילת כיתה י', התחלתי לצאת עם חברים מחוץ למסגרת הסגורה והמוכרת של הכפר. חברי החדשים היו ילדי עשירים שהשתייכו למעמד החברתי הגבוה. הם ידעו כמובן שאני עובדת בבנק, ולמעשה איש לא העלה על דעתו שאני מתגוררת בצריף מוזנח בכפר שלם.

פרק 14: קשר זוגי ראשון – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

את שלמה, בחור בן שמונה-עשרה ותלמיד כיתה י"ב, הכרתי בבית הספר התיכון. במהלך שיחה אשר התפתחה בינינו, שאל שלמה אם אסכים לצאת איתו באחד הערבים. תחילה סירבתי, אך לבסוף, מוחמאת מהעובדה שתלמיד שמינית מחזר אחרי, נעתרתי.

התחלנו לצאת, אך לאחר זמן קצר, הבנתי עד כמה גדול הפער בין עולמו החברתי, ובין המציאות העגומה שהכרתי בבית. הוזמנתי למסיבות בבתים מפוארים, שבהם העושר הציץ מכל פינה. לפני כל יציאה הייתי שואלת מאחותי את בגדיה היפים והמגוהצים בקפידה. תמיד כשביקשו ללוות אותי הביתה התנגדתי, מחלצת לעזרתי תירוצים קלושים ששיננתי בעל פה. עם הזמן, נגמרו התירוצים, והתחמקויותי הפכו למוזרות יותר ויותר.

בשלב זה ניתקתי את הקשר עם שלמה. גם בעתיד לבוא, בקשרים אחרים, נהגתי באותו אופן, מעדיפה לנתק קשר ביוזמתי, מעדיפה את טעמה המוכר והמר של האכזבה, על פני המבוכה הבלתי אפשרית שבחשיפת התמונה האמיתית של חיי. חשתי את המחיר הכבד שגבו ממני חיי הכפולים. שיתפתי את אמי בכאבי, וביקשתי לשמוע את דעתה. אמא הניחה יד מנחמת על עורפי והבטיחה: "יפה, אל תדאגי." באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפץ בעצבנות ללא הפוגה. לימים הבנתי כי זהו רטט אינטואיטיבי המבשר טובות.

כעבור כמה רגעים, הגיע הדוור לביתנו, רכוב על אופניו. שאלתיו אם יש דואר עבור משפחת סולטן. הוא בדק והשיב בשלילה, אולם כעבור חצי שעה שב והושיט לי מכתב משלמה. מתברר שהיה זה מכתב ששלח לי זמן קצר לאחר שנפרדנו, לפי כתובת המגורים. שלמה כתב כי ניסה לחפש אותי, אך לא הצליח למצוא את הבית. מן הסתם, משום שמעולם לא העלה על דעתו שאני גרה במעברה, לא הצליח לאתר את הבית. הוא הצטער מאוד, כך כתב, על ניתוק הקשר, ורצה להפתיעני בביקור. הקשר בינינו מעולם לא חודש, אך מצאתי נחמה בכך שחשב עלי, ואפילו התגעגע.

פרק 15: אחותי רינה, מושא להערצה – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

יפה גולן | רינהבניגוד גמור אלי, לא כל בני המשפחה התביישו במצב הכלכלי הקשה. אחותי רינה, שנהגה אף היא לצאת עם בני המעמד הגבוה, פתחה בפני חבריה את דלת צריף המעברה, עוטה חיוך רחב ומזמין, משאירה את הבושה רחוק מחוץ למפתן הבית.

קינאתי בה על הפתיחות, הגאווה והביטחון העצמי, שאפשרו לה להרגיש שווה בין שווים גם בקרב אנשי ממון ושררה. כה יפה היתה בעיני. קטנה וחטובה, בעלת גומות חן חצופות שירשה מאמי, קורנת אור מיוחד השמור לנשים אשר באמת מכירות בערך עצמן. רינה, שירשה לא מעט מתכונותיה של אמא, מעולם לא נראתה כועסת ותמיד פייסה בין כולם, לוקחת על עצמה את תפקיד המגשר. לאחותי לא חסרו מחזרים, ואך על פי כן סירבה להתחתן ולעזוב את הבית. "לא אגור בדירת פאר והורי ישבו בצריף," נהגה לומר, ממשיכה לעבוד קשה ולספק את כל הדרוש לבית: רהיטים וכלי מטבח, מקרר, בגדים ותרופות לאמי. ללא ספק, הערצתי אותה.

בינתיים, במסגרת תוכנית לאומית לחיסול המעברה, הצליחו הורי לקבל זכאות למשכנתה בתנאים נוחים. כך התאפשר לנו, למשפחתנו בת שבע הנפשות, לעבור לדירת שני חדרים בחולון. על אף שעדיין ישנו באותה מיטה, עבורנו היה מדובר בלא פחות מגן עדן. הדירה היתה מצוידת בשירותים פרטיים ובמקלחת, כמו בבתי העשירים, וחסל סדר היציאה ברגל לשירותים הציבוריים.

פרק 16: השירות הצבאי והחזרה לאזרחות – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

זמן הגיוס הגיע, ולמרות שאיפתי לממש את חלום הבמה שלי ולשרת בצוות הווי ובידור, מצאתי עצמי לבסוף משרתת כפקידה של קצין מנהלה, בבסיס חיל האוויר בתל נוף. את מלאכת מילוי היומן במשימות מתחלפות הייתי מבצעת בעיפרון ירוק ומחודד, שאת ראשו עיטרו המילים "צה"ל, חיל האוויר."

מעיק לא פחות ואינטנסיבי אף יותר היה העדכון האינסופי של משימות אשר נאלצו להידחות או להתבטל. אי עמידה בזמנים הותירה את הקצין הממונה עלי בתחושת תסכול, אותה הוציא לא פעם על הפקידה, הלוא היא אני.

את האות כי בא הקץ על יום העבודה המשרדי בשעה שבע בערב לא סימנה השמש השוקעת בעצלתיים אל תוך הים, כי אם שני קווים מקבילים משורטטים בסרגל שבלטו בגסותם בתחתית דף היומן. הקווים היו סימן לכך כי היומן אכן משקף נאמנה את אירועי היום. בסוף היום הייתי מגישה את היומן לקצין, אשר היה מעביר בו מבט חטוף, מהנהן ופולט בקול נמוך: "משוחררת."

בתום השירות הצבאי, בגיל עשרים ואחת, שבתי לעבוד בבנק הפועלים, מוצאת עצמי שוב מאחורי מכונת הנשיונל. מרוצה, הרגשתי שחזרתי למקומי הטבעי. לצערי הרב, ההנהלה החדשה של הסניף לא חלקה עימי את השמחה. ההנהלה נאלצה אמנם לקלוט מחדש את החיילת המשוחררת, אך דירגה אותי כעובדת בדרג הנמוך ביותר, ואת משכורתי שילמה בחסר רב. גם לאחר שבקשתי לתוספת משמעותית נדחתה, המשכתי לעבוד במרץ, משוכנעת שאין כמו חריצות מופגנת כדי להוכיח שאני ראויה להתייחסות שונה. עם זאת, החלה להתלוות לעבודתי תחושת עלבון הולכת וגדלה.

ציון, מנהל זוטר בסניף, היה מחמיא לי תדיר על עבודתי אך תמיד מתעקש ומפטיר לעברי: "תגידי יפה, בשביל הגרושים שאת מקבלת, לא חבל על המאמצים?" באחת הפעמים לא התאפקתי והגבתי בבוטות: "לא אני המטומטמת מבין שנינו, אני גם עושה סטאז' על חשבונכם וגם מקבלת על זה שכר. אתה אמנם כרגע מנהל, אך לא תתקדם לעולם."

באותו יום החלטתי כי הגיעה העת לבחון את ערכי בשוק העבודה. יצאתי לעבודה במשמרות ערב ובבקרים הגעתי לראיונות עבודה בחברות ביטוח, בחברות בנייה ואף במוסדות ציבור. כולם, ללא יוצא מן הכלל, גלגלו מחזור כספים גדול, נתון שתמיד היה חשוב עבורי. ניצלתי את הביקוש שהיה באותה תקופה לעובדי נשיונל ודרשתי שכר גבוה. לאחר שדרישתי היתה נענית בחיוב, הייתי מעלה את רמת השכר בראיון הבא. ראיון עבודה רדף ראיון עבודה.

פרק 17: לאבד את אמא – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

אמא - יפה גולן

מצב בריאותה של אמי קטע באחת את מה שנראה היה כתחילתו של מסע חיפושים אחר קריירה מקצועית. יום אחד בחודש יוני, כשהגעתי הביתה, מצאתי את אמא שרועה על מיטתה מבלי יכולת לנוע, גופה נפוח והיא מתאמצת לשאוף אוויר אל תוך ריאותיה. לא היו אלה פניה שהפכו בן רגע לאפורים, כי אם מבטה שהותיר גם אותי חסרת נשימה. לראשונה בחיי, ראיתי את אמא ועל פניה נסוך מבט של השלמה. הבנתי כי היא מבקשת למות.

אמבולנס הבהיל את אמי לבית החולים, שם התברר לנו כי גם הכליה השנייה הפסיקה לתפקד וכי יש צורך בניתוח חירום. אמא סירבה לעבור את הניתוח לפני שתראה את אלי, אחי, שגויס כחודשיים לפני כן. הוא, שלא רצה להדאיגה, נמנע מלספר לה שגויס לטירונות חי"ר בחטיבת גולני. ללא כל אמונה כי הדבר אפשרי, ניגשתי לעמדת האחיות וחייגתי את מספר הטלפון של בסיס הטירונים שבו שירת, אותו קיבלתי מקצין העיר.

הטלפון צלצל וצלצל בלי סוף, אך ללא מענה. כעבור רגע התקרב לעברנו הרופא התורן. הוא סימן לי להניח את האפרכסת, התקרב, הישיר מבט ואמר בקול שקט וחד, "אני מבין שמאוד חשוב לה לראות את הבן, אבל אתם חייבים לשכנע אותה להיכנס מיד לחדר הניתוח. המצב שלה קריטי, וללא ניתוח, איני יכול להבטיח שתעבור את הלילה."

המשכנו להתחנן בפני אמא שתשנה את דעתה. כולנו יחד וכל אחד בתורו, אך ללא הועיל. כאשר הגיע תורי לדבר על לבה, סימנה לי להתקרב למיטתה: "תבטיחי לי שני דברים, בתי," אמרה בשקט, "אחד, הוא לדאוג ולשמור על אחיך, אברהם; והדבר השני אותו אני מבקשת ממך, הוא לפרוע את החוב שלי לסוחר הבדים מהתקווה, שמוכר לי בהקפה." רציתי להתווכח, לסחור את הבטחתי בהסכמתה להיכנס לניתוח, אך לא יכולתי. המילים נבלעו אי שם בגרוני המכווץ. שלושים דקות לאחר מכן, התפרצתי כרוח סערה לחדרה, נושאת דף מקומט, עליו שורטט משולש ובתוכו המילים "צה"ל, בלמ"ס."

"אמא, את לא מאמינה, הרגע הגיע מכתב מאלי," והתחלתי לקרוא: "אמא שלום, אנחנו בבסיס טירונים בדרום הארץ. איתי באוהל ישנים מאיר ורוני שאת אביו את מכירה. אנחנו בסדר ואין לך מה לדאוג. בסיום הטירונות, בעוד שבועיים, נדע לאילו יחידות נשובץ."

"תביאי לפה," אמרה אמא והושיטה יד לאה לעברי. הגשתי לה את המכתב המאולתר שבייאושי הכנתי במהירות מחוץ לחדרה, יודעת כי היא אינה קוראת עברית. אמא אחזה בדף כמה רגעים, אך לא הסירה ממני את מבטה. "תודה על הרצון הטוב, יפה, אבל זה לא המכתב של אלי," פסקה אמי החכמה.

בערב אסף ג'יפ צה"לי את אלי מהשטח, והביא אותו היישר לבית החולים. מפקד המחלקה ניגש לאחי וסיפר לו שאמו מאושפזת בבית החולים, אך מסרבת בכל תוקף להיכנס לחדר הניתוח, כל עוד לא ראתה את בנה. "משפחתך מחכה לך," סיים, ושלח את אחי לדרכו. אחי הגיע לבית החולים, ונכנס במהירות לחדרה של אמא, לבוש מדים וכומתה על כתפו.

הוא רכן מעליה, נשק לה, ועטף אותה בחיבוק ארוך. אמא ליטפה בעדינות את פניו ואמרה לו בחיוך רפה: "אתה בגולני. אני יודעת שאתה בגולני, ממזר קטן. אלוהים ישמור לי עליך, בני." אמא התיקה את מבטה מאחי ועברה להתבונן בפני, מסמנת לי בניד ראש קל תנועת "הן." קראנו במהירות לאחות, שהזעיקה את הרופא המנתח, ואמא הועברה לחדר הניתוח.

הרופאים הודיעו כי הניתוח עבר בשלום, ובלילה, ממתינים בדריכות לבוקר, הצטופפנו בדירתה של רינה שהיתה קרובה לבית החולים. באותו הלילה, חלמה רינה על בית החולים. בחלומה, הוביל אותנו נער מעלית קטוע יד מקומת הכניסה למחלקה של אמא. אולם כשנכנסו לחדר, היתה מיטתה ריקה. בבוקר, עם שובנו לבית החולים, פתח לנו את דלת המעלית אדם קטוע יד שמעולם לא פגשנו. רינה, המומה, מלמלה: "זה האיש מהחלום, זה האיש מהחלום. אמא מתה." עלינו דוממים למחלקה, שם הודיעו לנו כי גופה לא עמד לה, והיא נפטרה בלילה.

פרק 18: בית בלי אמא – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

כמו כתם דיו גדול הנשפך על יומן שבועי ומטשטש את הימים, את השגרה, כך זכורים לי ימי האבל, מעורפלים ברובם, עם הבזקים פתאומיים של בהירות כואבת. הבית בלי אמא הפך מקן של שמחה ודמע, מקום של מאבקים, צחוק ומעשי קונדס, לדירת שני חדרים צפופה בחולון, בתוכה גברים-ילדים, נעדרי הבנה בסיסית בכלכלת בית.

בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי מגיעה לדירה, מרתיחה מים בסיר המתכת הגדול, אוספת את הכביסה המלוכלכת של אבי ואחי לתוך גיגית פלסטיק, מרימה עיתונים ופסולת מרצפת הבית ושולחן הסלון לשקית האשפה שהיתה תלויה על וו מתחת לכיור. כשרתחו המים, הייתי שופכת חצי סיר לתוך גיגית הכביסה ואת חציו השני שופכת לתוך הכיור, לא שוכחת לפקוק את פתח הניקוז.

בדרך כלל הייתי מתחילה בכלים. שומנים שרופים שדבקו בצדי המחבת, תחתיתו המלוכלכת של סיר הלחץ, על כולם הסתערתי זעופה. גופי הנעלב הצר את קנה הנשימה שלי, הופך את נשימותי לכבדות ואת התנהגותי לקצרת רוח. בכעסו, העלה גופי זיכרון כואב של אמא, נאבקת קצרת נשימה גם היא, באחת מהתקפות השיעול הקשות שלה. עם כל נשימה התקמטו פני מעט יותר וגברה תחושת כעס אילם על אחי, שאף לא העלו על דעתם לקחת חלק במלאכות הבית.

שבועות ארוכים שכנעתי את עצמי כי אני ממשיכה את דרכה של אמי, עושה, כפי שהיתה עושה היא, את כל הדרוש על מנת שלאבי ולאחי לא יחסר דבר. הקדשתי את חיי למשימה. חיפשתי מקום עבודה שיהיה מספיק קרוב לבית, על מנת שאצליח לחזור מוקדם הביתה ולהתקין את ארוחת הערב של הגברים. מצאתי עבודה בחברת סולל בונה והצלחתי להגיע להסדר מתאים, לפיו אעבוד במפעל רק עד שעות הצהריים. הקפדתי להגיע בזמן בכל בוקר, שומרת על הכנסה בסיסית, אך בסתר לבי התגעגעתי לאווירה העסקית המיוחדת ששררה בבנק. את תחושת ההחמצה שהחלה לקנן בי קברתי במחשבות הקטנות על מלאכת הבית.

פרק 19: לקיים הבטחות – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

בלילות חלמתי שאני פוגשת את אמא. שוב ושוב היתה מופיעה בחלום, חלום אשר עד מהרה היה לסיוט. הייתי עומדת מולה, אחוזת התרגשות, אך לפני שהייתי מספיקה לומר לה את אשר על לבי, היא היתה נעלמת, הבעת כעס על פניה.

סיוט ההיעלמות שב והופיע במשך שבועות ארוכים. לא הצלחתי לפרשו. ערב אחד, כשסיימתי את מלאכות הבית, הבנתי. בשל השגרה העמוסה לעייפה של הימים שלאחר המוות, אחת מהבטחותי לאמא נותרה ללא מענה. החלטתי לחפש את אותו סוחר בדים, ונסעתי לשוק התקווה.

הסתובבתי ברחבי השוק ללא שמץ של מושג מיהו והיכן הוא נוהג להסתובב או לפרוש את מרכולתו. שוחחתי עם סוחרים, עם עוברי אורח, עם נערים ועם נשים זקנות שנראו לי כמי שעשו ימים ארוכים בשוק. ללא הועיל. איש השוק, סוחר הבדים, לא היה מוכר להם. חלפו שעות וכבר עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשלפתע שמעתי קול מזדחל באיטיות מאחורי: "הבת של סופי, הבת של סופי." הסתובבתי. מולי עמד אדם שמעולם לא ראיתי. "מי אתה? איך זיהית אותי?" שאלתי. "יש לך את ההליכה של אמא שלך," השיב לי האלמוני. "אני עובד פה הרבה שנים, וכשראיתי אותך, היה לי ברור שאת הבת שלה."

ניצלתי את ההזדמנות המקרית, וביקשתי את עזרתו של האיש באיתור מוכר הבדים. "זה אני," התוודה האיש, שהצטער לשמוע על מותה של אמי, וסירב לקחת ממני כסף. "אמא העריכה אותך כאדם טוב וישר, והיא לא תנוח על משכבה בשלום אם תדע שסירבת לקבל את שכרך," התעקשתי. מוכר הבדים התרצה ונפרד ממני. כבר באותו הלילה, ישנתי שנת ישרים. הסיוטים לא חזרו עוד.

פרק 20: חזרה לבנק – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

באותה תקופה החלטתי לעזוב את סולל בונה ולחזור לעולם הבנקאות שבו ראיתי את עתידי. אולם יחסם האדיב של מעסיקי, הקשה עלי את הפרידה. תחילה הסברתי כי המרחק מביתי גדול, והוא מקשה עלי לעמוד בהתחייבויותי. למחרת המתין רכב חברה מחוץ לבית, אוסף אותי ועוד שני עובדים מהבית היישר למפעל. מרוגשת מהמחווה, השהיתי את התפטרותי שנראתה לי פתאום כמעשה של כפיות טובה. המתנתי. כעבור תקופה הודעתי שוב על פיטורי והפעם סיפרתי שאני מתחילה לימודי ציור. נחושה מתמיד, הלכתי לדרכי.

ניגשתי לשירות התעסוקה, לחדר 302, אותו הכרתי היטב. דליה כבר לא היתה שם. "עבודה על מכונת נשיונל, כל בנק, רק שהסניף לא יהיה רחוק מדי מהבית," ביקשתי בהחלטיות מהפקידה. לשמחתי הרבה, לא חלפו יומיים וכבר קיבלתי הזמנה לראיון עבודה בסניף של בנק גדול ומכובד. שם המתינה לי הפתעה. התברר כי עלי לגשת לבחינה פסיכומטרית, תנאי חדש ומחייב, בלעדיו, כך הוסבר לי, לא אוכל להפעיל את מכונת הנשיונל. כמי שרכשה את מיומנותה בהפעלת המכונה במאמץ רב, הרגשתי פגועה ואף נעלבת מן התנאי החדש. סירבתי. לפקידה בלשכת התעסוקה לא היו הצעות נוספות. "תהיי חייבת להמתין עד שיתפנה משהו," הסבירה, "בינתיים, שבי בבית."

לאחר שבוע זכיתי לביקור מפתיע בביתי. אדם מהבנק התדפק על דלת דירתנו הקטנה בחולון. הוא הסביר לי כי באחד מסניפי הבנק הצטבר עומס עבודה רב, והפציר בי לקחת על עצמי את העבודה מבלי לעבור את הבחינה אליה סירבתי לגשת.

למחרת, כיאה לבת אבלה, פקדתי את הסניף לבושת שחורים. מנהל הסניף קרא לי לשיחת נהלים קצרה. לאחר שסיים, ביקשתי ממנו הסדר עבודה עצמאי ומיוחד שלפיו אני מחסלת את הפיגור שהצטבר והולכת, לא משנה מה השעה, שכן בביתי ממתינות לי מטלות דחופות נוספות. המנהל נראה כמי שמתלבט בין רצונו להראות לעובדת הצעירה והחצופה את דרכה החוצה, ובין ההכרח לחסל את הפיגור העצום שדרש טיפול מיידי. לבסוף, לאחר שהתחייבתי בפניו כי אסיים את העבודה במהירות, נענה לבקשתי.