יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 13

האזינו לפרק ה-13 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

שלושה חודשים חלפו, ועדיין הופעתי לעבודה לבושה שחורים. באחד הימים הניחה עבריתה, ידידתי מהבנק, נייר צבעוני על שולחן העבודה שלי. "אין לי זמן לזה", מלמלתי, "אני חייבת לסיים את העבודה". היתה זו הזמנה לאירוע של אחד מעובדי הסניף. "הפסיקי", גערה בי, "הרי ידוע שאין מי שיתחרה בקצב העבודה שלך". לא השבתי. עבריתה נטשה את החיוך ועטתה ארשת פנים רצינית, התיישבה לידי ואמרה, "לאבד אם, לקבור אותה, זה קשה מאוד, יפה, אבל זוהי דרכו של הטבע. כאשר ההיפך קורה, זו טרגדיה. אני מבינה את צערך, תאמיני לי, אבל הגיע הזמן להוריד את השחורים ולהתחיל לחיות". דבריה נגעו בי. ידעתי שגם היא איבדה את אמה לפני כמה שנים. היא היתה בת ארבעים ואני בת עשרים והקשבתי לה, כמו בת המקשיבה לאם.

ביום האירוע, שאלתי מאחותי שמלה פרחונית מהודרת שתפרה לעצמה, בגזרה צמודה עם מחשוף עדין בצורת חצי סהר ונעלי עקב תואמות. נכנסתי לבית שבו נערכה המסיבה, ולראשונה זה חודשים רבים הרגשתי טוב. החיוכים, הקריצות והלחשושים הנעימים מאחורי גבי, הבהירו לי כי חבריי לעבודה רואים לראשונה יפה אחרת. לא עוד הבחורה הצנומה, לבושת השחורים, שעובדת בשקט ובמהירות ליד מכונת הנשיונל, אלא בחורה חייכנית ומלאת חיים, המשתתפת בשיחותיהם, ואפילו לוגמת כוסית במחיצתם.

היציאה מהאבלות הביאה עימה הפתעות. ביני ובין יוסי, אחד מבני השכונה בחולון, נולדה ידידות. יום אחד עמדתי במרפסת ושמעתי המולה מכיוון בית הוריו של יוסי.

"יפה, את באה לשתות איתנו קפה?" צעק לי שכני מהמרפסת, על פניו הבעה עליזה מתמיד.

"אני כבר באה", צעקתי חזרה. נכנסתי לדירה, ומבין כל המסובים הבחנתי מיד באלי, בחור גבוה, עם שפם וזוג עיניים כחולות. הוא הביט בי בסקרנות. התיישבתי מולו, נרגשת מהכימיה המיידית אשר נוצרה בינינו. אלי סיפר לי שסיים את שירותו הצבאי, עזב את קיבוץ גלעד שבו גדל, וכעת הוא עובד בחברת סולל בונה, על כלים מכניים כבדים.

"אני ויוסי מתגוררים בבת ים", המשיך, "לדירה נוהגים לקרוא 'הרווקייה', כי אנחנו וכל החברים שלנו, טרם התחתנו". שמחתי לשמוע שאלי פנוי, אך לצערי, לאחר שסיימנו לשוחח נפרד ממני ויצא.

שבוע מורט עצבים עבר עליי עד שצלצול הטלפון קטע מארג סבוך של תקוות ומחשבות. "שלום יפה, את זוכרת אותי?" התנגן קולו של אלי בטלפון, "נפגשנו לפני שבוע אצל יוסי, אולי בא לך לצאת לסרט?"

השהיתי במקצת את התשובה, מבקשת שלא להצטייר כקלה להשגה, בהתאם לתסריט אותו שיננתי היטב, בתקווה שאכן יתקשר. אולם על אלי זה לא פעל כמתוכנן.

"תקשיבי יפה, אין לחץ, אם לא מתאים לך, רק תגידי ואני מבטיח לא להטריד אותך שוב".

"לא, לא אין בעיה", עניתי במהרה, לפני שיתחרט באמת, "אשמח ללכת איתך לסרט".

מאותו יום הלכו יחסינו והתהדקו. אלי לא אפשר לי לשחק בו, כפי שנהגתי לא פעם בבני זוג קודמים. איתו למדתי לבטא את שעל לבי, באופן ישיר ומיידי. נמשכתי לחספוסו הצברי ולעיניו הכחולות, שתמיד היו שם בשביל לתמוך בי. עם אלי הבנתי שעל מערכת יחסים להיות דו סטרית. הוא חיזר אחריי במרץ ובלהט, אולם גם אני הייתי חייבת להוכיח לו בכל יום מחדש, שאני מעוניינת בו לא פחות. ככל שחלפו הימים, חשפנו רבדים עמוקים יותר מעברנו ומילדותנו. חלקנו רגעים שעיצבו את אופיינו. הוריו של אלי התגרשו עוד כשהיה תינוק, והפקידו אותו אצל הסבתא, אישה קשה וקמצנית. על מנת להתנקם בה, סיפר לי, הרעיל את הדגים שלה באמבטיה עם סבון. צחקנו וגם הזלנו דמעה, מצאנו שפה משותפת, והאהבה מילאה את חיי בטעם חדש. לאחר חצי שנת היכרות, לקח אותי אלי לראשונה לפגוש את הוריו. אף על פי שלמדתי להסתדר עימם די מהר, היה ברור שהם אינם נלהבים לגמרי מהשידוך. "יפה נהדרת. היא אמנם פרענקינה, אבל פרענקינה א-מחיה", נהגה אמו ספק להתבדח, ספק לעקוץ.

יום החתונה שלנו, לצד ההתרגשות, היה גם טראומטי ביותר עבורי. למרות המעמד החשוב והמרגש, אף לא אחת מאחיותיי באה לבקר אותי. אחותי הצעירה חלתה, והבכורה היתה בהריון מתקדם. החתן הטרי היה טרוד בענייניו, מכבד באדיקות מעיקה את האיסור לפגוש בכלה ביום כלולותיה. לא זו בלבד שאיש לא עזר לי בסידורים ובמלאכות המטרידות של סידור האולם, הפרחים ורשימות האורחים, אלא שמצאתי את עצמי מתרוצצת ברחוב אלנבי בין חנויות ביגוד לגברים, מחפשת חליפות אלגנטיות וגם זולות לאבי ולאחיי. בשעות הצהריים, הגיע אחי אלי מהצבא, והושיט לי כהרגלו קיטבג מלא במדים מיוזעים ולבנים מלוכלכים. כך, במקום לטפח את עצמי, וליהנות מהציפייה המרגשת שלפני הטקס, רכנתי, ביום חתונתי, מעל גיגית כביסה גדולה ושפשפתי במרץ את מדיו המלוכלכים של אחי הצעיר. אולם הוועד למען החייל, הזול ביותר שהצלחנו להשיג בזכות הנחת אזרח עובד צה"ל שקיבל אבי, הפך בן לילה לאולם חתונה מאולתר. מובן שאת הוצאות החתונה שילמנו בכוחות עצמנו. מאביו של אלי לא היה סיכוי לקבל אפילו אגורה, ולמשפחתי, כמובן, לא היה כסף. שפשפתי כביסה והרגשתי בחסרונה של אימא. דמעות גדולות הרטיבו את פניי, מציפות תחושה של בדידות אין קץ שעטפה אותי.

תליתי את הכבסים על מתקן הייבוש הישן, נעלתי נעליים, ויצאתי נחושה למקום היחיד שבו ידעתי כי מחכה לי אהבת אמת בכל מצב ובכל תנאי. מיהרתי לבית הקברות. ליטפתי את חריצי האבן מתחתיה נחה אמי. הרגשתי שאימא מקשיבה לי. בכיתי וסיפרתי לה. סיפרתי ובכיתי. הודיתי שאיני מצליחה, אף שאני מנסה, ונראה שלעולם לא אצליח, למלא את מקומה. "אני לא כמוך", המשכתי, "אני מבשלת, מנקה, מכבסת לאבא ולאחים, ואיש מהם אינו מזכה אותי במילה טובה. אני מרגישה פגועה, מנוצלת, מושפלת". עצמתי את עיניי. תחושה נעימה של הגנה ילדותית עטפה אותי, בעיני השמאלית החל הרטט המוכר, מבשר הטובות. הרגשתי את נוכחותה של אמי ושמעתי את קולה הרך, "אלוהים איתך, בתי, את בת טובה להורייך, וגם תהיי אימא טובה לילדייך". פקחתי את עיניי. מבטי העמום נישא הרחק, מצייר בדמיונו את תווי פניהם של ילדיי העתידים להיוולד. חיוך, לח מדמעות, עלה על שפתיי. ליטפתי לשלום את אבני השפה הקטנות, שטפתי את ידיי ויצאתי מבית הקברות.

שעתיים לאחר מכן, פינו יושבי האוטובוס מקום מיוחד לכלה צעירה ונרגשת, רק בת עשרים ושתיים, שאליה נלוו גבר מבוגר ושני גברים צעירים בחליפות חדשות. כך עשתה את דרכה הפמליה המשפחתית הקטנה שלנו עד לאולם הוועד למען החייל בתל אביב. כשהגעתי לאולם, פגשו עיניי את עיניו של אלי. כשראה אותנו החתן, זנחו פניו קמט מתוח, ולבשו במקומם חיוך גדול שהשתקף גם בעיני הים הטובות שלו. באותו יום שונה שמי בשלישית. מעתה נקראתי יפה גולדברג, ולימים יפה גולן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *