יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 12

האזינו לפרק ה-12 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

מצב בריאותה של אמי קטע באחת את מה שנראה היה כתחילתו של מסע חיפושים אחר קריירה מקצועית. באחד מימי חודש יוני 1963, חשתי לפתע בהלה עמוקה ועיני הימנית החלה לרטוט. מיהרתי הביתה, וכשהגעתי מצאתי את אימא שרועה על מיטתה מבלי יכולת לנוע, גופה נפוח והיא מתאמצת לשאוף אוויר אל תוך ריאותיה. לא היו אלה פניה שהפכו בן רגע לאפורים, כי אם מבטה שהותיר גם אותי חסרת נשימה. לראשונה בחיי, ראיתי את אימא ועל פניה נסוך מבט של השלמה. הבנתי כי היא מבקשת למות.

אמבולנס הבהיל את אמי לבית החולים, שם התברר לנו כי גם הכליה השנייה הפסיקה לתפקד וכי יש צורך בניתוח חירום. אימא סירבה לעבור את הניתוח לפני שתראה את אלי, אחי, שגויס כחודשיים לפני כן. הוא, שלא רצה להדאיגה, נמנע מלספר לה שגויס לטירונות חי"ר בחטיבת גולני.

ללא כל אמונה כי הדבר אפשרי, ניגשתי לעמדת האחיות וחייגתי את מספר הטלפון של בסיס הטירונים שבו שירת, אותו קיבלתי מקצין העיר. הטלפון צלצל וצלצל בלי סוף, אך ללא מענה. כעבור רגע התקרב לעברנו הרופא התורן. הוא סימן לי להניח את האפרכסת, התקרב, הישיר מבט ואמר בקול שקט וחד, "אני מבין שמאוד חשוב לה לראות את הבן, אבל אתם חייבים לשכנע אותה להיכנס מיד לחדר הניתוח. המצב שלה קריטי, וללא ניתוח, איני יכול להבטיח שתעבור את הלילה".

המשכנו להתחנן בפני אימא שתשנה את דעתה. כולנו יחד וכל אחד בתורו, אך ללא הועיל. כאשר הגיע תורי לדבר על לבה, סימנה לי להתקרב למיטתה. "תבטיחי לי שני דברים, בתי", אמרה בשקט, "אחד, הוא לדאוג ולשמור על אחיך, אברהם; והדבר השני אותו אני מבקשת ממך, הוא לפרוע את החוב שלי לסוחר הבדים מהתקווה, שמוכר לי בהקפה". רציתי להתווכח, לסחור את הבטחתי בהסכמתה להיכנס לניתוח, אך לא יכולתי. המילים נבלעו אי שם בגרוני המכווץ. שלושים דקות לאחר מכן, התפרצתי כרוח סערה לחדרה, נושאת דף מקומט, עליו שורטט משולש ובתוכו המילים "צה"ל, בלמ"ס".

"אימא, את לא מאמינה, הרגע הגיע מכתב מאלי", אמרתי והתחלתי לקרוא, "אימא שלום, אנחנו בבסיס טירונים בדרום הארץ. איתי באוהל ישנים מאיר ורוני שאת אביו את מכירה. אנחנו בסדר ואין לך מה לדאוג. בסיום הטירונות, בעוד שבועיים, נדע לאילו יחידות נשובץ".

"תביאי לפה", אמרה אימא והושיטה יד לאה לעברי. הגשתי לה את המכתב המאולתר שבייאושי הכנתי במהירות מחוץ לחדרה, יודעת כי היא אינה קוראת עברית. אימא אחזה בדף כמה רגעים, אך לא הסירה ממני את מבטה. "תודה על הרצון הטוב יפה, אבל זה לא המכתב של אלי", פסקה בחוכמה.

לאחר מאמצים רבים הצלחנו להשיג את אחי ובערב אסף אותו ג'יפ צה"לי מהשטח, והביא אותו היישר לבית החולים. מפקד המחלקה ניגש לאחי וסיפר לו שאמו מאושפזת בבית החולים, אך מסרבת בכל תוקף להיכנס לחדר הניתוח, כל עוד לא ראתה את בנה. "משפחתך מחכה לך", סיים, ושלח את אחי לדרכו. אחי הגיע לבית החולים, ונכנס במהירות לחדרה של אימא, לבוש מדים וכומתה על כתפו. הוא רכן מעליה, נשק לה, ועטף אותה בחיבוק ארוך. אימא ליטפה בעדינות את פניו ואמרה לו בחיוך רפה, "אתה בגולני. אני יודעת שאתה בגולני, ממזר קטן. אלוהים ישמור לי עליך, בני". אימא התיקה את מבטה מאחי ועברה להתבונן בפניי, מסמנת לי בניד ראש קל תנועת "הן". קראנו במהירות לאחות, שהזעיקה את הרופא המנתח, ואימא הועברה לחדר הניתוח.

הרופאים הודיעו כי הניתוח עבר בשלום, ובלילה, ממתינים בדריכות לבוקר, הצטופפנו בדירתה של רינה שהיתה קרובה לבית החולים. באותו הלילה, חלמה רינה על בית החולים. בחלומה, הוביל אותנו נער מעלית קטוע יד מקומת הכניסה למחלקה של אימא. אולם כשנכנסו לחדר, היתה מיטתה ריקה. בבוקר, עם שובנו לבית החולים, פתח לנו את דלת המעלית אדם קטוע יד שמעולם לא פגשנו. רינה, המומה, מלמלה: "זה האיש מהחלום, זה האיש מהחלום. אימא מתה". עלינו דוממים למחלקה, שם הודיעו לנו כי גופה לא עמד לה, והיא נפטרה בלילה.

"היא ידעה שהיא תמות", אמר אחי אלי, שבור כולו. "אתמול כשהגשתי לה את הבונבוניירה שהבאתי היא אמרה לי 'מזה ייהנו האחיות כאן במחלקה'." כמובן, הוא לא ייחס חשיבות יתרה למילותיה. פעמים רבות בני משפחה אוהבים מסרבים לראות את הדברים נכוחה ומדחיקים, לא מאמינים. אבל הבוקר בא והמציאות טפחה על פנינו. עוד לפני שנכנסה אמי לניתוח, ידעה שמכאן לא תצא בחיים. בת חמישים ושתיים היתה במותה.

כמו כתם דיו גדול הנשפך על יומן שבועי ומטשטש את הימים, את השגרה, כך זכורים לי ימי האבל, מעורפלים ברובם, עם הבזקים פתאומיים של בהירות כואבת. הבית בלי אימא הפך מקן של שמחה ודמע, מקום של מאבקים, צחוק ומעשי קונדס, לדירת שני חדרים צפופה בחולון, בתוכה גברים-ילדים, נעדרי הבנה בסיסית בכלכלת בית. בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי מגיעה לדירה, מרתיחה מים בסיר המתכת הגדול, אוספת את הכביסה המלוכלכת של אבי ואחיי לתוך גיגית פלסטיק, מרימה עיתונים ופסולת מרצפת הבית ושולחן הסלון לשקית האשפה שהיתה תלויה על וו מתחת לכיור. כשרתחו המים, הייתי שופכת חצי סיר לתוך גיגית הכביסה ואת חציו השני שופכת לתוך הכיור, לא שוכחת לפקוק את פתח הניקוז. בדרך כלל הייתי מתחילה בכלים. שומנים שרופים שדבקו בצדי המחבת, תחתיתו המלוכלכת של סיר הלחץ, על כולם הסתערתי זעופה. גופי הנעלב הצר את קנה הנשימה שלי, הופך את נשימותיי לכבדות ואת התנהגותי לקצרת רוח. בכעסו, העלה גופי זיכרון כואב של אימא, נאבקת קצרת נשימה גם היא, באחת מהתקפות השיעול הקשות שלה. עם כל נשימה התקמטו פניי מעט יותר וגברה תחושת כעס אילם על אחיי, שאף לא העלו על דעתם לקחת חלק במלאכות הבית.

שבועות ארוכים שכנעתי את עצמי כי אני ממשיכה את דרכה של אמי, עושה, כפי שהיתה עושה היא, את כל הדרוש על מנת שלאבי ולאחיי לא יחסר דבר. הקדשתי את חיי למשימה. חיפשתי מקום עבודה שיהיה מספיק קרוב לבית, על מנת שאצליח לחזור מוקדם הביתה ולהתקין את ארוחת הערב של הגברים. מצאתי עבודה בחברת סולל בונה והצלחתי להגיע להסדר מתאים, לפיו אעבוד רק עד הצהריים. הקפדתי להגיע בזמן בכל בוקר, שומרת על הכנסה בסיסית, אך בסתר לבי התגעגעתי לאווירה העסקית המיוחדת ששררה בבנק.

בלילות חלמתי שאני פוגשת את אימא. שוב ושוב היתה מופיעה בחלום, חלום אשר עד מהרה היה לסיוט. הייתי עומדת מולה, אחוזת התרגשות, אך לפני שהייתי מספיקה לומר לה את אשר על לבי, היא היתה נעלמת, הבעת כעס על פניה. סיוט ההיעלמות שב והופיע במשך שבועות ארוכים. לא הצלחתי לפרשו. ערב אחד, כשסיימתי את מלאכות הבית, הבנתי. בשל השגרה העמוסה לעייפה של הימים שלאחר המוות, אחת מהבטחותיי לאימא נותרה ללא מענה. החלטתי לחפש את אותו סוחר בדים, ונסעתי לשוק התקווה. הסתובבתי ברחבי השוק ללא שמץ של מושג מיהו והיכן הוא נוהג לפרוש את מרכולתו. שוחחתי עם סוחרים, עם עוברי אורח, עם נערים ועם נשים זקנות שנראו לי כמי שעשו ימים ארוכים בשוק. ללא הועיל. איש השוק, סוחר הבדים, לא היה מוכר להם. חלפו שעות וכבר עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשלפתע שמעתי קול מזדחל באיטיות מאחוריי, "הבת של סופי, הבת של סופי". הסתובבתי. מולי עמד אדם שמעולם לא ראיתי. "מי אתה? איך זיהית אותי?" שאלתי. "יש לך את ההליכה של אימא שלך", השיב לי האלמוני. "אני עובד פה הרבה שנים, וכשראיתי אותך, היה לי ברור שאת הבת שלה". ניצלתי את ההזדמנות המקרית, וביקשתי את עזרתו של האיש באיתור מוכר הבדים. "זה אני", התוודה האיש, שהצטער לשמוע על מותה של אמי, וסירב לקחת ממני כסף. "אימא העריכה אותך כאדם טוב וישר, והיא לא תנוח על משכבה בשלום אם תדע שסירבת לקבל את שכרך", התעקשתי. מוכר הבדים התרצה ונפרד ממני. כבר באותו הלילה, ישנתי שנת ישרים. הסיוטים לא חזרו עוד.

באותה תקופה החלטתי לעזוב את סולל בונה ולחזור לעולם הבנקאות שבו ראיתי את עתידי. אולם יחסם האדיב של מעסיקיי, הקשה עליי את הפרידה. תחילה הסברתי כי המרחק מביתי גדול, והוא מקשה עליי לעמוד במטלות. למחרת המתין רכב חברה מחוץ לבית, אוסף אותי ועוד שני עובדים מהבית היישר למפעל. מרוגשת מהמחווה, השהיתי את התפטרותי שנראתה לי פתאום כמעשה של כפיות טובה. המתנתי. כעבור תקופה הודעתי שוב על התפטרות והפעם סיפרתי שאני מתחילה לימודי ציור. נחושה מתמיד, הלכתי לדרכי.

ניגשתי לשירות התעסוקה, לחדר 302, אותו הכרתי היטב. דליה כבר לא היתה שם. "עבודה על מכונת נשיונל, כל בנק, רק שהסניף לא יהיה רחוק מדי מהבית", ביקשתי בהחלטיות מהפקידה. לשמחתי הרבה, לא חלפו יומיים וכבר קיבלתי הזמנה לראיון עבודה בסניף של בנק גדול ומכובד. שם המתינה לי הפתעה. התברר כי עליי לגשת לבחינה פסיכומטרית, תנאי חדש ומחייב, בלעדיו, כך הוסבר לי, לא אוכל להפעיל את מכונת הנשיונל. כמי שרכשה את מיומנותה בהפעלת המכונה במאמץ רב, הרגשתי פגועה ואף נעלבת מן התנאי החדש. סירבתי. לפקידה בלשכת התעסוקה לא היו הצעות נוספות. "תהיי חייבת להמתין עד שיתפנה משהו", הסבירה, "בינתיים, שבי בבית".

לאחר שבוע זכיתי לביקור מפתיע בביתי. אדם מהבנק התדפק על דלת דירתנו הקטנה בחולון. הוא הסביר לי כי באחד מסניפי הבנק הצטבר עומס עבודה רב, והפציר בי לקחת על עצמי את העבודה מבלי לעבור את הבחינה אליה סירבתי לגשת. למחרת, כיאה לבת אבלה, פקדתי את הסניף לבושת שחורים. מנהל הסניף קרא לי לשיחת נהלים קצרה. לאחר שסיים, ביקשתי ממנו הסדר עבודה עצמאי ומיוחד שלפיו אני מחסלת את הפיגור שהצטבר והולכת, לא משנה מה השעה, שכן בביתי ממתינות לי מטלות דחופות נוספות. המנהל נראה כמי שמתלבט בין רצונו להראות לעובדת הצעירה והחצופה את דרכה החוצה, ובין ההכרח לחסל את הפיגור העצום שדרש טיפול מיידי. לבסוף, לאחר שהתחייבתי בפניו כי אסיים את העבודה במהירות, נענה לבקשתי.

למחרת הגעתי לסניף בשעת הפתיחה. התיישבתי בנוחות מול חברתי המכנית משכבר הימים. בהכירי כל פונקציה בנשיונל פצחתי מיד במלאכה והייתי מהירה מאוד. כל כך מהירה, עד כי המכונות התומכות לא עמדו בהספק. הטכנאים שהיו באים לתקן ולתחזק את המכונה מעת לעת היו אומרים שבדבר כזה הם עוד לא נתקלו, מכונה שאינה עומדת בקצב של בן אנוש. בכל יום, בסביבות השעה אחת-עשרה, עזבתי את הסניף מותירה אחריי שתי פקידות טרודות ומבולבלות שלא עמדו בקצב העבודה שלי. לימים התיידדתי עם אחת ממפעילות הנשיונל, עבריתה, אשר נהגה לומר לי בצחוק, "גם אם יכניסו לי מנוע לישבן, לא אגיע למהירות שלך".

עד מהרה החלו לצוץ בבנק הזדמנויות קידום משמעותיות. באחד הימים נקראתי לחדרו של מנהל הסניף. בחדר ישב אחד מלקוחותיו הגדולים של הבנק, אשר בכמה הזדמנויות נתקל בי והחמיא לי על עבודתי. כשנכנסתי, פנה הלקוח למנהל ואמר לו, "ברשותך, הייתי מעוניין להציע ליפה עבודה בחברה שלי", המנהל לא הגיב, והלקוח המשיך, "כמה את מרוויחה פה, יפה?" מופתעת הישרתי מבטי אל מעסיקי, מבקשת ללא מילים את אישורו לענות לשאלה הישירה. המנהל הניד קלות בראשו לאות אישור. "שלוש מאות וחמישים לירות בחודש", אמרתי. "אצלי תקבלי שכר התחלתי של שבע מאות. מדובר בעבודה אחראית ומאתגרת", הוא הושיט לי כרטיס ביקור, והוסיף, "תחשבי על זה ונשוחח בעוד כמה ימים".

בסוף היום קרא לי אליו שוב המנהל, הפעם היינו לבד בחדרו. "יפה, אין לי כוונה לעצור אותך. אם את רוצה לעזוב, זכותך, רק חשוב שתדעי ששם תהיי תמיד תלויה בגחמותיו של מנהל בודד. אצלנו, אם תמשיכי בעבודה הטובה, צפוי לך עתיד גדול, ולידיעתך, איני אומר דברים אלו לכל עובד". הודיתי לו, ואמרתי שאני זקוקה לשהות קצרה כדי לחשוב על הדברים. אולם בו במקום החלטתי להמשיך לעבוד בסניף. בדרך הביתה חייכתי לעצמי. מקום שכמעט פסל אותי בגלל בחינה פסיכומטרית, מפציר בי עכשיו להישאר. כמו תמיד, לא התייעצתי עם אף אחד, וגם הפעם נצמדתי לתחושת הבטן. ביום ראשון הודעתי למנהל הבנק כי קיבלתי את עצתו, והחלטתי להמשיך ולצמוח עם הבנק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *