יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 11

האזינו לפרק האחד עשר בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בניגוד גמור אליי, לא כל בני המשפחה התביישו במצב הכלכלי הקשה. אחותי רינה, שנהגה אף היא לצאת עם בני המעמד הגבוה, פתחה בפני חבריה את דלת הצריף שהיה ביתנו, עוטה חיוך רחב ומזמין, משאירה את הבושה רחוק מחוץ למפתן הדלת. קינאתי בה על הפתיחות, הגאווה והביטחון העצמי, שאפשרו לה להרגיש שווה בין שווים גם בקרב אנשי ממון ושררה. כה יפה היתה בעיניי. קטנה וחטובה, בעלת גומות חן חצופות שירשה מאמי, קורנת אור מיוחד השמור לנשים אשר באמת מכירות בערך עצמן. רינה, שירשה לא מעט מתכונותיה של אימא, מעולם לא נראתה כועסת ותמיד פייסה בין כולם, לוקחת על עצמה את תפקיד המגשר. לאחותי לא חסרו מחזרים, ואף על פי כן סירבה להתחתן ולעזוב את הבית. "לא אגור בדירת פאר והוריי ישבו בצריף", נהגה לומר, ממשיכה לעבוד קשה ולספק את כל הדרוש לבית: רהיטים וכלי מטבח, מקרר, בגדים ותרופות לאמי. ללא ספק, הערצתי אותה.

בינתיים, במסגרת תוכנית לאומית לחיסול המצוקה בשכונות, הצליחו הוריי לקבל זכאות למשכנתה בתנאים נוחים. וכך, בשנת 1960, עברה משפחתנו בת שבע הנפשות לדירת שני חדרים בחולון. עדיין ישנו באותה מיטה, אך עבורנו היה מדובר בלא פחות מגן עדן. הדירה היתה מצוידת בשירותים פרטיים ובמקלחת, כמו בבתי העשירים, וחסל סדר היציאה ברגל לשירותים המשותפים.

זמן הגיוס הגיע, ולמרות שאיפתי לממש את חלום הבמה שלי ולשרת בצוות הווי ובידור, מצאתי עצמי לבסוף משרתת כפקידה של קצין מנהלה, בבסיס חיל האוויר בתל נוף. את מלאכת מילוי היומן במשימות מתחלפות הייתי מבצעת בעיפרון ירוק ומחודד, שאת צידו עיטרו המילים "צה"ל, חיל האוויר". מעיק ואינטנסיבי היה העדכון האינסופי של משימות אשר נאלצו להידחות או להתבטל. אי עמידה בזמנים הותירה את הקצין הממונה עליי בתחושת תסכול, אותה הוציא לא פעם על הפקידה, הלוא היא אני. את האות כי בא הקץ על יום העבודה המשרדי בשעה שבע בערב לא סימנה השמש השוקעת בעצלתיים אל תוך הים, כי אם שני קווים מקבילים משורטטים בסרגל שבלטו בגסותם בתחתית דף היומן. הקווים היו סימן לכך כי היומן אכן משקף נאמנה את אירועי היום. בסוף היום הייתי מגישה את היומן לקצין, אשר היה מעביר בו מבט חטוף, מהנהן ופולט בקול נמוך: "משוחררת".

בתום השירות הצבאי, בגיל עשרים ואחת, שבתי לעבוד בבנק הפועלים, שוב מאחורי מכונת הנשיונל. מרוצה, הרגשתי שחזרתי למקומי הטבעי. לצערי הרב, ההנהלה החדשה של הסניף לא חלקה עימי את השמחה. ההנהלה נאלצה אמנם לקלוט מחדש את החיילת המשוחררת, אך דירגה אותי כעובדת בדרג הנמוך ביותר, ואת משכורתי שילמה בחסר רב. גם לאחר שבקשתי לתוספת נדחתה, המשכתי לעבוד במרץ, משוכנעת שאין כמו חריצות כדי להוכיח שאני ראויה ליחס שונה. עם זאת, החלה להתלוות לעבודתי תחושת עלבון הולכת וגדלה. ציון, מנהל זוטר בסניף, היה מחמיא לי תדיר על עבודתי אך תמיד מתעקש ומפטיר לעברי, "תגידי יפה, בשביל הגרושים שאת מקבלת, לא חבל על המאמצים?" באחת הפעמים, לא התאפקתי והגבתי בבוטות, "לא אני המטומטמת מבין שנינו, אני גם עושה סטאז' על חשבונכם וגם מקבלת שכר. אתה אמנם כרגע מנהל, אך לא תתקדם לעולם".

באותו יום החלטתי כי הגיעה העת לבחון את ערכי בשוק העבודה. הגעתי לראיונות עבודה בחברות ביטוח, בחברות בנייה ואף במוסדות ציבור. כולם, ללא יוצא מן הכלל, גלגלו מחזור כספים גדול, נתון שתמיד היה חשוב עבורי. ניצלתי את הביקוש שהיה באותה תקופה לעובדי נשיונל ודרשתי שכר גבוה. לאחר שדרישתי היתה נענית בחיוב, הייתי מעלה את רמת השכר בראיון הבא. ראיון עבודה רדף ראיון עבודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *