יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 8

האזינו לפרק השמיני בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

טוב לבה של אמי מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. מסוגלת היתה לנסוע באוטובוס, לשבת מול זוג מסוכסך ולבקש מהם לבוא איתה לביתנו כדי ליישר את ההדורים. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אימא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. תמיד חשתי, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, היא חזקה ביותר. אירוע בלתי נשכח שקרה לאימא, הכרוך בסכסוך משפחתי מר וארוך שנים, רק חיזק את תחושתי זו.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אישה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האישה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "נראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים", סיפרה אימא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה".

אליהו לא החרים רק את אימא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמותו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית.

"אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה", איים אבי, והאיום פעל.

"אליהו", אמר לו אבא, "אימא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות", הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אליי ותבקר את אמך, בפעם האחרונה".

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד.

"בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות לפני שאראה אותך", פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אליי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י", פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום". לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו. יום בהיר אחד, בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות סחב הזקן חפצים כבדים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אימא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה.

"מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה", ענה הקבצן. "איזו משפחה?"

"משפחת רופא".

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה".

"ושמך?"

"אליהו".

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני".

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו.

"יש לי בן יחיד", אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפיי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי", סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, משום שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר.

"האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אימא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה". עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.

גם ריבים קטנים בהרבה, סכסוכים מקומיים בתוך המשפחה, פתרה אימא בהצלחה. היתה תקופה שבה אחותי הגדולה רוזי ואני הסתכסכנו והפסקנו לדבר. אימא השקיפה מהצד. לא התערבה, אך כאבה את ריב האחיות. יום אחד ניגשה אליי ואמרה, "יפה, תקשיבי. רוזי חולה מאוד. צריך ללכת איתה לרופא". אני, הבת הצייתנית והדאגנית, שומעת "חולה", ומתגייסת לעניין.

"רוזי", פניתי לאחותי בחוסר חשק אך בדאגה, "אימא אמרה שאת חולה ושאבוא איתך לרופא".

"כן", אמרה רוזי, "בואי, בואי איתי לרופא".

בשעה היעודה הגעתי לכתובת שנתנה לי. ומה רואות עיניי, הקרנה של סרט ערבי בקולנוע עדן, ובחוץ עומדות רוזי וכמה מחברותיה המצחקקות. נהניתי מהסרט אך כשחזרתי הביתה אמרתי לאימא, "תגידי לי, את ידעת שאנחנו הולכות לקולנוע?" אימא חייכה וחיבקה אותי, "נו, אז מה קרה?", לחשה לי, "הקולנוע זה הרופא שלה. זה גם הרופא שלי. אני רואה שנהנית, מעכשיו זה יהיה גם הרופא שלך. אני שמחה שהלכתן יחד".

תקרית משפחתית נוספת חוותה אימא מיד לאחר שעלינו ארצה. בן דודה של אמי, שבלבנון היה אצלנו בן בית, הגיע לארץ לפנינו והתמנה למנהל גדול בסוכנות. עם הגעתנו לארץ, הלכה אימא לבקר אותו במשרדו. הוא, שכבר דיבר עברית שוטפת אמר לה, "מותק, תיכנסי". אמי נעצרה לשנייה על מפתן הדלת, הסתובבה במהירות ויצאה כלעומת שבאה. היא חזרה הביתה רותחת מזעם. "הוא אומר לי 'מותק תיכנסי'? 'מותק תיכנסי'? הנה, הוא נעשה מנהל גדול, שכח איך אכל ושתה וישן אצלנו. 'מותק תיכנסי'?" לקח לנו שתי דקות להבין את הבעיה. מותק, נשמע כמו "תמותי" בערבית, ותיכנסי זה תטאטאי. משתמע, כאילו ואמר לה "תמותי" ואז "תטאטאי". מסר לא מוצלח, במיוחד בעבור מי שבאה לברר אם אפשר לקבל עזרה כלשהי מאדם קרוב שעלה לגדולה. לאחר שהסברנו לה, צחקנו צחוק גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *