פרק 15: אחותי רינה, מושא להערצה – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

יפה גולן | רינהבניגוד גמור אלי, לא כל בני המשפחה התביישו במצב הכלכלי הקשה. אחותי רינה, שנהגה אף היא לצאת עם בני המעמד הגבוה, פתחה בפני חבריה את דלת צריף המעברה, עוטה חיוך רחב ומזמין, משאירה את הבושה רחוק מחוץ למפתן הבית.

קינאתי בה על הפתיחות, הגאווה והביטחון העצמי, שאפשרו לה להרגיש שווה בין שווים גם בקרב אנשי ממון ושררה. כה יפה היתה בעיני. קטנה וחטובה, בעלת גומות חן חצופות שירשה מאמי, קורנת אור מיוחד השמור לנשים אשר באמת מכירות בערך עצמן. רינה, שירשה לא מעט מתכונותיה של אמא, מעולם לא נראתה כועסת ותמיד פייסה בין כולם, לוקחת על עצמה את תפקיד המגשר. לאחותי לא חסרו מחזרים, ואך על פי כן סירבה להתחתן ולעזוב את הבית. "לא אגור בדירת פאר והורי ישבו בצריף," נהגה לומר, ממשיכה לעבוד קשה ולספק את כל הדרוש לבית: רהיטים וכלי מטבח, מקרר, בגדים ותרופות לאמי. ללא ספק, הערצתי אותה.

בינתיים, במסגרת תוכנית לאומית לחיסול המעברה, הצליחו הורי לקבל זכאות למשכנתה בתנאים נוחים. כך התאפשר לנו, למשפחתנו בת שבע הנפשות, לעבור לדירת שני חדרים בחולון. על אף שעדיין ישנו באותה מיטה, עבורנו היה מדובר בלא פחות מגן עדן. הדירה היתה מצוידת בשירותים פרטיים ובמקלחת, כמו בבתי העשירים, וחסל סדר היציאה ברגל לשירותים הציבוריים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *