פרק 14: קשר זוגי ראשון – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

את שלמה, בחור בן שמונה-עשרה ותלמיד כיתה י"ב, הכרתי בבית הספר התיכון. במהלך שיחה אשר התפתחה בינינו, שאל שלמה אם אסכים לצאת איתו באחד הערבים. תחילה סירבתי, אך לבסוף, מוחמאת מהעובדה שתלמיד שמינית מחזר אחרי, נעתרתי.

התחלנו לצאת, אך לאחר זמן קצר, הבנתי עד כמה גדול הפער בין עולמו החברתי, ובין המציאות העגומה שהכרתי בבית. הוזמנתי למסיבות בבתים מפוארים, שבהם העושר הציץ מכל פינה. לפני כל יציאה הייתי שואלת מאחותי את בגדיה היפים והמגוהצים בקפידה. תמיד כשביקשו ללוות אותי הביתה התנגדתי, מחלצת לעזרתי תירוצים קלושים ששיננתי בעל פה. עם הזמן, נגמרו התירוצים, והתחמקויותי הפכו למוזרות יותר ויותר.

בשלב זה ניתקתי את הקשר עם שלמה. גם בעתיד לבוא, בקשרים אחרים, נהגתי באותו אופן, מעדיפה לנתק קשר ביוזמתי, מעדיפה את טעמה המוכר והמר של האכזבה, על פני המבוכה הבלתי אפשרית שבחשיפת התמונה האמיתית של חיי. חשתי את המחיר הכבד שגבו ממני חיי הכפולים. שיתפתי את אמי בכאבי, וביקשתי לשמוע את דעתה. אמא הניחה יד מנחמת על עורפי והבטיחה: "יפה, אל תדאגי." באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפץ בעצבנות ללא הפוגה. לימים הבנתי כי זהו רטט אינטואיטיבי המבשר טובות.

כעבור כמה רגעים, הגיע הדוור לביתנו, רכוב על אופניו. שאלתיו אם יש דואר עבור משפחת סולטן. הוא בדק והשיב בשלילה, אולם כעבור חצי שעה שב והושיט לי מכתב משלמה. מתברר שהיה זה מכתב ששלח לי זמן קצר לאחר שנפרדנו, לפי כתובת המגורים. שלמה כתב כי ניסה לחפש אותי, אך לא הצליח למצוא את הבית. מן הסתם, משום שמעולם לא העלה על דעתו שאני גרה במעברה, לא הצליח לאתר את הבית. הוא הצטער מאוד, כך כתב, על ניתוק הקשר, ורצה להפתיעני בביקור. הקשר בינינו מעולם לא חודש, אך מצאתי נחמה בכך שחשב עלי, ואפילו התגעגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *