יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 6

האזינו לפרק השישי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אימא היתה אישה מיוחדת במינה, אחת ויחידה. כל חייה, וגם לאחר מותה, היא שמרה ושומרת עליי, עוטפת אותי בשפע קורן של חום, אהבה וחוכמה. אמי נלחמה על הישרדותה, גדלה ללא אבא, יצאה לעבוד בגיל צעיר ונאבקה למען פרנסת המשפחה. אישה חזקה וחכמה מאין כמותה.

בצעירותה עברה אימא ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה, הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו. מראה אמי הנחנקת היה מבעית והרגעים הקשים העצימו את אהבתי ואת דאגתי. נצמדתי לאימא, חוויתי כל נשימה שלה, ועשיתי כל שביכולתי כדי לעזור. הייתי ילדה קטנה ואמיצה, והתחלתי למלא משימות שהיו בעבורי כמו יציאה לקרב. להדליק את הפרימוס הגדול והכבד, לשטוף כלים במטבחון המרוחק, לסדר ולנקות את הצריף שהיה ביתנו. עד היום חרותה בלבי תמונת שטיפת הכלים במטבחון, מול ברז הנחושת הענקי, חורק ודולף מבסיסו, ולצידו משטח עץ רקוב. פחד נוראי היה מלווה אותי בדרכי למטבחון החשוך והקר, שהיה מרוחק מצריף המגורים. הייתי משוכנעת אז, כי כך בדיוק נראה הגיהנום. שם, בתוך הפחד, נולדו שיחותיי עם אלוהים. פניתי אליו ישירות, ביקשתי בקשות. בטוחה הייתי משום מה, כי עוד מעט יענה לי, ייתן לי סימן, ובעיותיי ייפתרו. גם שנים רבות לאחר מכן, במצבים שונים לחלוטין, היתה מציפה אותי תחושה זו של סיוע אלוהי. כוחות נפש גדולים היו לילדה הקטנה יפה, ילדה שהבינה היטב כי היא חייבת לעזור לאימא, גם במחיר ערבים ארוכים וחשוכים מול כיור מלוכלך.

בכל בוקר הייתי קמה, מנקה ומסדרת את הצריף. הילדים היו מחכים לי, כדי שלא אלך לבד את עשרים דקות הצעידה לבית הספר. פעמים רבות היינו מגיעים אל השיעור הראשון בריצה. כבר בשנה הראשונה ללימודים בבית הספר, התחזקו תחושות הבטן שלי בכל הנוגע לאימא, הקרבה אליה גדלה, אולי דווקא בשל המרחק. באחד הימים, באמצע שיעור חשבון של כיתה א', החלה עיני הימנית לקפץ בחוסר שליטה, ונתקפתי סחרחורת מוזרה. עזבתי הכול, קמתי ממקומי באחת ורצתי כל עוד נפשי בי הביתה. בפתח הבית עמד אמבולנס, אימא הובהלה לבית החולים.

חיכינו בחדר המיון, אמי מחוברת למכשיר חמצן, ואני אמרתי לה, "אימא, אני ידעתי שאת מרגישה לא טוב. היתה לי סחרחורת, וכל הזמן קפצה לי העין הימנית". היא התבוננה בי עמוקות, ובשקט אמרה, "בתי, אל תדאגי, זה סימן שאת מרגישה, זה טוב". באותו יום למדתי דבר חדש. רטט בלתי רצוני בעין ימין מבשר רעות. ואילו תופעה דומה בעין שמאל, כך אלמד בהמשך, מבשרת טובות. מכאן ועד עצם היום הזה, אלו הם סימנים חד משמעיים בעבורי, שמשהו טוב או רע עתיד להתרחש. פעמים רבות הניעו אותי הסימנים לפעולה, פעמים אחרות, גם אם הרטט חלף ידעתי שעליי להיות מוכנה, להמתין ולראות מה קורה. עד היום, ולאורך כל השנים, תחושות הבטן שלי, מה שבני משפחתי מכנים בבדיחות הדעת "אינטואיציות", מובילות אותי בבטחה.

על אף גילי הצעיר, האמונה בכוחות עליונים והידיעה שיש יד מכוונת ושומרת היו לי מובנות מאליהן. אימא היתה התגלמות מלאה של כוחות אלה בחיי. לדאבוני, אותו מצב שבו ידעתי שמשהו לא בסדר עם אימא חזר על עצמו פעמים רבות, ומעולם לא טעיתי בתחושותיי.

גם בשנות ההתבגרות עול מלאכת הבית נפל רובו ככולו על כתפיי. אחותי הגדולה רוזי מיהרה להינשא, ואחותי רינה, אשר עבדה בעבודות מזדמנות, סייעה בפרנסת הבית. עם אבא ועם האחים לא היה על מה לדבר. כמה שנאתי להיות במטבח, להדיח את הכלים של כולם, לכבס, לנקות ולסדר, אך ידעתי שאני או אימא נבצע את המלאכה, ולא רציתי להוסיף על עייפותה.

כוחותיה המחזקים והמנחמים של אימא היו איתי תמיד, והקשר בינינו היה חזק ומיוחד. בתנאי העוני של שנות ילדותי, בצריף הדל שהיה ביתנו, היינו מנקות, מבשלות, מסדרות, יושבות על הרצפה ומורטות נוצות של תרנגולות. שעות על גבי שעות בילינו יחד, עובדות ומדברות. אימא סיפרה לי הכול, ואני הייתי בת נאמנה ומכבדת, אבל גם חברה טובה. ספגתי ממנה המון, היא עיצבה את דמותי, הפכה אותי למה ולמי שאני. ממנה למדתי שהכול אפשרי.

אימא ידעה עלינו כל דבר, ולא רק בדרכי ריגול, אלא בעיקר בדרכי נועם. בשעות הערב היינו יושבים, הייתי מגישה לה את הנרגילה שהכנתי לה, והיא היתה אומרת "נשתה כוס קפה". כך ישבה איתנו, הילדים, וגם עם חברים שהגיעו הביתה. "תשתי איתי כוס קפה", היתה אומרת. "תהפכי אותו. ואני אגיד לך מה יקרה איתך". מספיק היה שתאמר רק מילה אחת, למשל "בחור", ומכאן הסיפורים היו מתגלגלים, זורמים ונשפכים.

היא ידעה באיזה קצה חוט צריך למשוך כדי להוציא מאנשים הכול. וידויים, בקשות, רגשות וסיפורים. בלי שנרגיש, תוך שהיא לכאורה רק מייעצת ומקשיבה, כיוונה אותנו ביד אמן לעשות את הצעד הנכון, לא להיכשל, להאמין בעצמנו, לגדול ולהתחזק.

מאבא, לעומת זאת, פחדנו כולנו. פחד שרק הלך וגבר. יום אחד ברח אחי מהבית, וכששב, שאל אותו אבא בנועם לשלומו. כמה שניות לאחר מכן, ללא אזהרה, קם אבא מכיסאו והפליא בו את מכותיו. לא היתה זו הפעם היחידה שבה סבלו אחיי מנחת זרועו. אולם לאחר מעשה היה אבי נרתע לאחור בחרטה המהולה בחמלה, קורא לנו אליו, ומשלח אותנו החוצה מצוידים בכסף קטן לרכישת ממתקים. היחידה אשר עליה חס הייתי אני, ילדה שקטה וממושמעת, יחסית לאחיי. אחותי רינה לא זכתה לגורל דומה.

לארוחת ערב שבת התייחסו בביתנו בחרדת קודש. כולנו נדרשנו להתייצב סביב שולחן האוכל, מצוחצחים ולבושים במיטב סמרטוטינו, ולהמתין בישיבה לאבא. משהתקרב לשולחן, חבוש בכיפת חג, התמתחנו כולנו לעמידה זקופה. "יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", זימר את נעימת הקידוש. מאותו רגע ואילך חייבים היינו לשמור על שקט מופתי, כמו חיילים במסדר המפקד, עד לתום ארוחת השבת. באחד מאותם ערבים, נעמדנו שותקים, כהרגלנו בקודש, סביב שולחן השבת. רינה, לעומתנו, המשיכה לפטפט בשצף קצף, מתעלמת מבקשותיו של אבא לשתוק. לפתע, ראינו את אבא אוחז במזלג, ומשליך אותו בזעם לעבר אחותי. לתדהמתנו, נתקע המזלג במצחה של רינה. שלושה קילוחים של דם התערבבו בדמעותיה של אחותי, אשר פרצה בבכי מר. נותרנו עומדים, דוממים. הצלקת הלבנה, מזכרת לעלבון ולפחד, לא תיעלם לעולם.

תמונה נוספת באלבום התמונות של זיכרוני היא מראה אחיי מגולחי הראש. טקס הגילוח היה מלווה בבכי ובצעקות, אך אלה כלל לא הועילו. אבי, חייל לשעבר בלגיון הזרים, האמין במשמעת צבאית. כשאבא היה זועם, אימא לא היתה מעירה לו, אלא מחכה שיירגע ואז מנסה לפייסו. רק היא היתה מצליחה בסבלנות להרגיעו, מרחיקה אותו מהמרה השחורה, ממציאות חייו, מעצמו.

פעמים רבות המציאות אכן היתה קשה מנשוא, והעוני נתן בנו את אותותיו. אימא היתה קונה נעליים יד שנייה, וכשמידת רגליי השתנתה, חתכה את הנעל והפכה אותה לסנדל. לאחר שהסנדל היה נקרע, הייתי משתמשת בסוליה ובשאריות הבד כנעל בית. בימים שבהם לא היו נעליים, לא הגעתי לבית הספר. לא תמיד היתה ידנו משגת לרכוש חולצה או מכנסיים חדשים, ונאלצנו לתפור לעצמנו בגדים מטלאים. אלה הפכו עם הזמן לציפות ולסדינים. לעתים התפרקו אף המזרנים בבית, ונאלצנו לישון על לוחות עץ. המזון שעלה על שולחננו היה דל וחסר. כאשר ירקות, מצרך יקר ונדיר באותם ימים, היו חסרים, היינו מכינים רק את הרוטב לסלט, וטובלים בו את הלחם. במקום ממתקים אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר, או שהמסנו סוכר והכנו סוכריות מאולתרות.

מדי שבועיים, כשאימא היתה מגיעה מהשוק, היינו ממתינים בשקט עד שתרוקן את הסלים. את הדברים היקרים, הנחשקים ביותר, היתה נועלת בארון המזנון, ואם היתה משאירה משהו בחוץ, תוך חצי שעה היה נעלם. תמיד היינו רעבים, לא מחמיצים אף הזדמנות לזלול.

בוקר אחד, בדרכי חזרה מבית הספר, נעצרתי בלי לחשוב ליד ביתה של שרה, ידידת המשפחה. ידעתי היטב כי המקרר בביתה, כמו תמיד, מלא בכל טוב: ירקות, פירות, גבינה, זיתים, חמוצים, בשר ומה לא. ידעתי גם כי בעלת הבית יוצאת מוקדם וחוזרת בשעות הלילה. חלון ביתה נפתח בקלות. טיפסתי פנימה. "מה את עושה כאן?" שמעתי את קולה של שרה אשר כנראה חזרה במפתיע. מבוהלת, שלפתי את התירוץ הראשון אשר חלף במוחי, "באתי לקחת את כלי החלב כדי למלא לך אותו", עניתי מהר. "אני לא זקוקה לחלב", ענתה ולא הוסיפה, נמנעת מלהביך אותי. ברחתי הביתה בריצה, מבוישת וחרדה. למחרת קראה לי אימא. "יפה, אני יודעת שלא הלכת לשם בשביל החלב", אמרה בשקט, "להבא, אם את רוצה משהו, בקשי ממני ואני אשתדל להביא לך".

אבי היה אזרח עובד צה"ל, ונהג להביא הביתה סמרטוטים ששימשו לניקוי מלגזות. אימא היתה מכבסת את הבד ספוג ריחות הסולר, ותופרת ממנו סדינים ושמיכות. שניים שניים היינו מתכסים במיטות, מתקשים לעתים להירדם, מפאת הרעב. כשאהיה גדולה, הייתי ממלמלת לעצמי, יהיו לי בבית סירים מלאים בבשר.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 7

האזינו לפרק השביעי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בתוך חיי העוני, הבילויים וההנאות הקטנות של החיים היו לערך עליון. אחי עזרא, שהצטיין במעשי קונדס, תעלולים והמצאות, יישם עיקרון זה במלואו.

"יפה, אני וחבר מתים לצאת עם שתי בחורות, אבל אבא שלהן קשוח והוא לא מוכן שהן תצאנה מהבית", סיפר לי יום אחד. "אני מבקש ממך ללכת לביתן, ולומר לו שאת רוצה לשחק עם שתי הבנות. אם את תלכי, הוא לא יחשוד. אם תצליחי, אני מבטיח לך הפתעה", הוסיף עזרא.

"אין בעיה", עניתי, "אני לא חוששת, ונראה מה תיתן לי בתמורה".

חדורה בתחושת שליחות הלכתי לבית הבנות. הן כבר היו לבושות בכותונות הלילה שלהן. האב קיבל את פניי בחיוך. נכנסתי עם הבנות לחדרן.

"עזרא והחבר שלו חייבים לראות אתכן. באתי לעזור לכן לצאת מהבית", לחשתי. עליזות ומצחקקות מיהרו שתיהן ללבוש מכנסיים קצרים תחת הכותונת הלבנה.

"אנו הולכות לפטפט וללוות את יפה", שיקרו העלמות. ברגע שיצאנו מן הבית, הורידו הבנות את הכותונות, תלו אותן על עץ לא רחוק מביתן, ורצו להתהולל עם שני הנערים. עם שובן הביתה, הבחין אחיהן באחיות המורידות את הכותונות מהעץ, והחל לחשוד כי משהו תמוה קורה כאן.

"יפה נורא רצתה שנבוא אליה ולא יכולנו לסרב", שיקרו הבנות. כשנשאלתי גם אני על ידי האח, שיקרתי ואישרתי את דבריהן.

רק עניין אחד נותר לא פתור: התמורה הנכספת אותה הבטיח לי אחי הגדול. למחרת, גאה בהצלחתי, שאלתי את עזרא מה אקבל בתמורה למאמציי. "ההפתעה שדיברתי עליה", ענה לי אחי, "היא שלמרות שפעם הבטחתי לפרק אותך, לא אעשה זאת". התאכזבתי קשות, אך הערצתי לעזרא גברה לבסוף על הכעס שקינן בי. אותו כעס מצא לו הזדמנות אחרת להתפרץ, כאשר בסופו של ליל הסדר באותה שנה השתכרתי כהוגן, וכשאני סחרחרה ומטושטשת התחלתי לרדוף אחרי אחי ברחבי השכונה ולצעוק "עזרא! אני אהרוג אותך! אני אהרוג אותך!" למרבה המזל, לא עמדתי במשימה.

בפעם אחרת הוכיח עזרא לא רק לי, אלא גם לכל השכונה, כיצד המטרה של לצאת לבילויים ולעשות חיים מקדשת כמעט את כל האמצעים. יום בהיר אחד, בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת השלישית בשנת 1955 הופיעה בכל בתי השכונה הזמנה חגיגית לאירוע בחירות שיתקיים בשבת הקרובה. בשנות החמישים, תעמולת הבחירות התנהלה באספות ובאירועים. כדי למשוך את קהל הבוחרים היו האירועים יותר מכינוס פוליטי, וכללו מלבד נאומים ודיונים גם תוכנית אמנותית כמו סרט, הופעת בידור או מסיבת ריקודים. מקומות בילוי רבים לא היו, ודאי שלא בחינם, טלוויזיה לא היתה, ולאירועים הללו הגיעו כולם, ללא יוצא מן הכלל ובלי קשר לשייכות מפלגתית. הגיע יום שבת, ההורים וכל השכנים מתלבשים יפה ויוצאים לאירוע. השכונה מתרוקנת. עזרא ושני חבריו פוגשים את שתי הבנות היפות שעימן רצו לצאת לבלות ויוצאים גם הם, מרוצים ומגחכים. לאחר חצי שעה, מתמלאים רחובות השכונה באנשים הלבושים במיטב המחלצות אך מקללים ומגדפים. כולם הגיעו לאירוע, אבל האירוע היה קיים רק במוחו הקודח של עזרא ובהזמנות המזויפות שהדפיס עם חבר שעבד בבית דפוס. הכול כדי לארגן בילוי אסור ומתוק.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 8

האזינו לפרק השמיני בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

טוב לבה של אמי מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. מסוגלת היתה לנסוע באוטובוס, לשבת מול זוג מסוכסך ולבקש מהם לבוא איתה לביתנו כדי ליישר את ההדורים. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אימא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. תמיד חשתי, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, היא חזקה ביותר. אירוע בלתי נשכח שקרה לאימא, הכרוך בסכסוך משפחתי מר וארוך שנים, רק חיזק את תחושתי זו.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אישה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האישה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "נראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים", סיפרה אימא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה".

אליהו לא החרים רק את אימא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמותו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית.

"אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה", איים אבי, והאיום פעל.

"אליהו", אמר לו אבא, "אימא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות", הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אליי ותבקר את אמך, בפעם האחרונה".

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד.

"בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות לפני שאראה אותך", פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אליי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י", פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום". לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו. יום בהיר אחד, בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות סחב הזקן חפצים כבדים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אימא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה.

"מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה", ענה הקבצן. "איזו משפחה?"

"משפחת רופא".

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה".

"ושמך?"

"אליהו".

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני".

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו.

"יש לי בן יחיד", אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפיי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי", סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, משום שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר.

"האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אימא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה". עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.

גם ריבים קטנים בהרבה, סכסוכים מקומיים בתוך המשפחה, פתרה אימא בהצלחה. היתה תקופה שבה אחותי הגדולה רוזי ואני הסתכסכנו והפסקנו לדבר. אימא השקיפה מהצד. לא התערבה, אך כאבה את ריב האחיות. יום אחד ניגשה אליי ואמרה, "יפה, תקשיבי. רוזי חולה מאוד. צריך ללכת איתה לרופא". אני, הבת הצייתנית והדאגנית, שומעת "חולה", ומתגייסת לעניין.

"רוזי", פניתי לאחותי בחוסר חשק אך בדאגה, "אימא אמרה שאת חולה ושאבוא איתך לרופא".

"כן", אמרה רוזי, "בואי, בואי איתי לרופא".

בשעה היעודה הגעתי לכתובת שנתנה לי. ומה רואות עיניי, הקרנה של סרט ערבי בקולנוע עדן, ובחוץ עומדות רוזי וכמה מחברותיה המצחקקות. נהניתי מהסרט אך כשחזרתי הביתה אמרתי לאימא, "תגידי לי, את ידעת שאנחנו הולכות לקולנוע?" אימא חייכה וחיבקה אותי, "נו, אז מה קרה?", לחשה לי, "הקולנוע זה הרופא שלה. זה גם הרופא שלי. אני רואה שנהנית, מעכשיו זה יהיה גם הרופא שלך. אני שמחה שהלכתן יחד".

תקרית משפחתית נוספת חוותה אימא מיד לאחר שעלינו ארצה. בן דודה של אמי, שבלבנון היה אצלנו בן בית, הגיע לארץ לפנינו והתמנה למנהל גדול בסוכנות. עם הגעתנו לארץ, הלכה אימא לבקר אותו במשרדו. הוא, שכבר דיבר עברית שוטפת אמר לה, "מותק, תיכנסי". אמי נעצרה לשנייה על מפתן הדלת, הסתובבה במהירות ויצאה כלעומת שבאה. היא חזרה הביתה רותחת מזעם. "הוא אומר לי 'מותק תיכנסי'? 'מותק תיכנסי'? הנה, הוא נעשה מנהל גדול, שכח איך אכל ושתה וישן אצלנו. 'מותק תיכנסי'?" לקח לנו שתי דקות להבין את הבעיה. מותק, נשמע כמו "תמותי" בערבית, ותיכנסי זה תטאטאי. משתמע, כאילו ואמר לה "תמותי" ואז "תטאטאי". מסר לא מוצלח, במיוחד בעבור מי שבאה לברר אם אפשר לקבל עזרה כלשהי מאדם קרוב שעלה לגדולה. לאחר שהסברנו לה, צחקנו צחוק גדול.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 9

האזינו לפרק התשיעי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אם בצרפת הוטחו בנו הערות אנטישמיות, הרי שבישראל נחשבנו לסוג ב' בגלל מוצאנו המזרחי. הימים ימי מפא"י, והאפליה הורגשה היטב. כשאבי חיפש עבודה בשירות התעסוקה, מיד התפנו לסייע לו. אבא, בעל העיניים הכחולות ורעמת השיער הבלונדינית, נראה כבחור אשכנזי מן השורה. אולם ברגע שפקיד התעסוקה ראה שהבחור אינו מבין את ההלצה היומית ביידיש, חזר בו באורח פלא: "בעצם, המשרה כבר תפוסה". בלית ברירה, הסתפק אבי בעבודות זמניות. בשל עברו הצבאי המרשים, התבייש אבא ברוב העבודות שבהן נאלץ לעסוק, ורטן שהוא "כמובן מסוגל ליותר". משכלו כל הקצים, עבד אבי תקופת מה כסנדלר, וביקש מאחותי רינה להסתובב עימו ברחובות. "מתקן נעליים, מתקן נעליים", היתה צועקת והוא משתרך אחריה בלאות, מקלל את גורלו המר.

למרות, ואולי בגלל העוני הקשה של משפחתי, בבית הספר בלטתי והצטיינתי. עד מהרה הייתי למצחיקת ומנהיגת הכיתה. ההומור שהכרתי בבית, גם בנסיבות קשות, ליווה אותי הלאה. נהניתי להיות במרכז. השתתפתי בחוג הדרמטי, חולמת להיות שחקנית ידועה, בטוחה כי במקצוע המשחק טמון עתיד נפלא עבורי. הקפדתי להופיע בכל השיעורים, לומדת טקסטים בעל פה, מתרגלת דיקציה בדרך חזרה מבית הספר.

לרוע המזל, כששמעה אמי על המקצוע שעליו חלמתי, שמה לכך קץ במהרה. "אצלנו בעדות המזרח", ציינה, "שחקנית וזונה זה אותו הדבר". הבנתי את הטון הפסקני של דבריה, לא העזתי להתווכח, ובחרתי להתמכר לאהבת הילדות השנייה שלי, ריגול. מרותקת להרפתקאות, גמעתי בשקיקה את סיפורי הצבא של אבא. הקרבות, המארבים, האתגרים והמכשולים שחווה כחייל בלגיון הזרים, נטעו בי תחושה של מורא והתרגשות, ושימשו כר פורה למזימות אפלות ומשימות ממשלתיות מסמרות שיער, אשר מפקדה העליון של מדינה דמיונית הטיל עליי. מכולן, ללא יוצא מן הכלל כמובן, יצאתי כאשר ידי על העליונה.

לאחר שסיימתי את בית הספר העממי, שאפתי כמובן להמשיך את לימודיי בתיכון. בדעתנות עצמאית, סירבתי להיות רוכלת כמו אבי, או עקרת בית כמו אמי. הייתי ילדה בעלת ניסיון, והבנתי שהשכלה היא המפתח ליציאה ממעגל העוני. לנגד עיניי עמדה דמותה של אחותי רינה, שעשתה הכול על מנת להצליח, פוסעת ראשונה במסלול הצברי, משרתת בצה"ל, וסוללת בכך את הדרך לכולנו. אימא הקפידה איתנו בנושא הלימודים. על אף שלא היתה משכילה בעצמה, ציינה פעמים רבות את חשיבותם של לימודים והשכלה טובה. אחי, אברהם, שהיה תלמיד גרוע, נתבקש לעתים על ידי אימא להראות את שיעורי הבית שהכין. כשהציג בפניה את מחברת שיעורי הבית, היתה מתבוננת ארוכות בדף, פונה אליו במבט זועף, ואומרת, "זה בכיוון, אבל לא מספיק טוב". למעשה, לא ידעה אמי קרוא וכתוב ולא הבינה דבר ממה שכתוב. אחי, שביקש לדעת מה לא בסדר, היה מקבל נזיפה. "נו באמת, אברהם, אני צריכה להגיד לך?" שאלה, וכך נאלץ העצלן לקרוא את החומר פעם נוספת ולהכין מחדש את שיעוריו.

הלימודים באותה תקופה היו כרוכים באגרת לימודים, אותה הצליחו הוריי לשלם בקושי רב. כאשר רציתי להמשיך את לימודיי בבית הספר התיכון, סירבו לקבלני עד שאסדיר את חובותיי שנצברו במהלך השנה, ואשלם את האגרה עבור שנת הלימודים הבאה בתיכון. הימים חלפו, ומועד סיום ההרשמה לשנת הלימודים התקרב במהירות מדאיגה. חלומות מטרידים, שבהם אני אימא למשפחה מרובת ילדים, קשת יום וללא כל השכלה, החלו לפקוד את שנתי. ידעתי שעליי לעשות מעשה.

"שמי יפה סולטן", כתבתי במכתב לראש עיריית תל אביב דאז, חיים לבנון. "סיימתי את לימודיי בבית הספר הלל, וכשניגשתי להירשם לבית הספר התיכון, דחו אותי בגלל החובות שלי להלל. ברצוני לציין שאני בת למשפחה מרובת ילדים. אנו גרים בצריף. אמי אישה חולנית, ואינני רוצה להרוס את עתידי משום שאין באפשרותה של משפחתי לשלם את האגרה. אני מבקשת מכבודו להזמין אותי לפגישה, על מנת שאוכל לתת פרטים על מצבי ולספר על הרצון העז שלי ללמוד. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ותיענה לבקשתי בהקדם". נרגשת, מסרתי את המעטפה לפקיד בסניף הדואר. הפקיד חייך אליי ולפתע חשתי בקפיצה קלה של עין שמאל. רטט בלתי רצוני, מבשר טובות. חייכתי אל הפקיד ופניתי לחזור הביתה. ידעתי שיהיה בסדר.

להפתעתי הרבה, מכתב התשובה מראש העירייה, שהזמין אותי לראיון, לא איחר להגיע. מצוידת בתובנה של נערה היודעת לשרוד, החלטתי לא להתלבש יפה במיוחד לקראת הפגישה, ולא לשנן דבר מכל מה שתכננתי לומר אלף פעם בראשי. אדרבא, הרגשתי כי נכון יהיה שהאיש יכיר את יפה האמיתית, בדיוק כפי שהיא. ביום המיועד, מתוחה ונרגשת, נכנסתי לבושה בבגדי היומיום ללשכתו המרווחת, אך הצנועה, של חיים לבנון. ראש העירייה קיבל אותי במאור פנים וניהל עימי שיחה קצרה ולבבית. הוא הופתע מכך שהוריי לא הצטרפו לפגישה, אך נמנע מלחקור אותי או לדרוש הסברים נוספים על פנייתי אליו. בתום השיחה הקצרה פנה אליי ואמר, "אל תדאגי, יפה. הכול יסודר. אינך צריכה לשלם את האגרה, ואנו ניתן הוראה מיידית לקבל אותך ללימודים". נתקפתי תחושה מוזרה והתרגשות מיוחדת. זוהי התחלת חיי כאדם בוגר, חייכתי לעצמי. הרגשתי גאווה על המעשה שעשיתי, אך נמנעתי מלספר עליו להוריי. לא רציתי, בשום מחיר, שיחושו רגש אשמה או כישלון. הסברתי למשפחתי שעבודתי בבקרים מאפשרת לי לשלם את אגרת לימודי הערב בתשלומים, וכי אין להם כל סיבה לדאגה.

בזמן הלימודים המשכתי לטפל באמי החולה ובאחזקת הבית. ריבוי המשימות הקשה עליי, ולא פעם קינאתי בחברותיי שאמותיהן בריאות. בניגוד אליהן, לא יכולתי לצאת לטיולים או להצטרף לתנועת נוער. ידעתי שהבית זקוק לעזרתי, ושאימא חייבת השגחה צמודה. מחוץ לבית ולמראית עין שמרתי על חזות של נערה מאושרת; חזות שהיתה מרחיקה ממני כל יום, לכמה שעות, את הקשיים שהמתינו לי בבית, את חסרון הכיס, את הכלים המלוכלכים בכיור. אולם בלילות, לא פעם, היה סופג הכר דמעות של תסכול ובדידות.

התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפת להרבה מאוד. הייתי רק בת חמש-עשרה, והעבודה הראשונה שלי היתה עוזרת תופרת במתפרה תעשייתית. באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעום והעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירות רבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולשעמום שהלך וגבר. ברור היה לי שעבודה זו אינה טומנת בחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קו בבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודה נוחה יותר, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוך זמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתי לעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 10

האזינו לפרק העשירי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

להעז

"אין לך שום רקע בהנהלת חשבונות". דליה מלשכת התעסוקה היתה מניחה בטקסיות מופגנת את העט על שולחן הכתיבה הבהיר, מסירה את משקפי הקריאה ממצחה, ומניחה גם אותם אחר כבוד ליד מחברת השמות הענקית, שתפסה את מרבית השולחן. אז היתה סורקת בריחוק של רופא מנתח, בפעם המי יודע כמה, את הבעת פניי הקפואה. כמו שחקנית ממושמעת החוזרת על שורותיה, הודעתי לה בשקט וברצינות תהומית, כזו המסורה לאנשים נחושים היודעים בבירור לאן נוטה קו גורלם. "את צריכה למצוא לי עבודה בבנק".

כמו רבות מההחלטות בחיי, גם ההחלטה לנסות ולחפש את עתידי המקצועי בבנק נולדה בחלום שפרטיו המדויקים כבר אינם זכורים לי. אולם כשהתעוררתי ידעתי זאת: אני חייבת למצוא עבודה, כל עבודה, בבנק. כילדה מכפר שלם, חלום העבודה המסודרת בבנק היה שקול לחיים נוצצים ביבשת מרוחקת, הכי רחוק שאפשר מהצריף שבו גרתי.

וכך היה. דליה, שהבינה כי נחישות שכזו רק תסייע לי להצליח בעבודה, הודיעה לי, "ביום ראשון, בשעה שמונה, בבנק הפועלים למשכנתאות בתל אביב. אמרתי להם שילדה שכל כך רוצה לעבוד בבנק חייבת להצליח שם במשהו. אני מחכה לשמוע עלייך רק דברים טובים. בהצלחה, יפה, ואל תאחרי". ביום הראשון לעבודה לבשתי חצאית מיוחדת שאחותי תפרה, עם חולצה שנתנה לי ונעלי עקב. הסניף הקטן והאינטימי היה בנחלת בנימין, והגעתי אליו עם אוטובוס מהכפר. רק לאחר שלושה ימי עבודה, שבהם השתכנעתי כי אין מדובר במתיחה וזה אכן מקום העבודה החדש שלי, בישרתי להוריי על המעבר. "אימא, אבא, אני עובדת בבנק", הודעתי להם בגאווה רבה, בתוך תוכי עדיין חוששת מן המעמד החדש, מהאווירה הרשמית ומהלקוחות המגונדרים שגרמו לי להרגיש כבת כפר מוזנחת. עם זאת, ולמרות החששות, ידעתי בוודאות עמוקה שעשיתי את הצעד הנכון, והבנק הוא המקום המתאים לי. שם נחשפתי לאנשים אשר לא הייתי זוכה להכיר במקום אחר, להרגלי עבודה מסודרים, לתרבות שלא הכרתי; ושם נתקבלו גם אותן החלטות חשובות, באשר לכספם של אותם עשירים שבהם כה קינאתי.

חדורת רצון להצליח, בשבועות הראשונים שלי בבנק מילאתי בדייקנות כל משימה פקידותית שהוטלה עליי: מיון חומרים, תיוק או מענה לטלפונים. ככל שעברו הימים גדלה כמות הלקוחות שפגשתי, ואיתה חוסר הביטחון שלי מול עושרם המוחצן. נדרשה פעולת הסחה מהירה לשיפור ביטחוני העצמי הירוד. וכך, אינספור פעמים ביום, בוקר, צהריים או ערב, כל אימת שהתקרב אליי לקוח עשיר, ברגעי מבוכה וברגעים מתים סתם, הייתי מרימה בהפגנתיות את שפופרת הטלפון, משחילה אצבע זריזה אל תוך החוגה, ומתקשרת לאחותי רינה, היחידה במשפחתי שהחזיקה בביתה מכשיר טלפון. אקט זה היה נדיר במחוזותינו באותם הימים, פריבילגיה שהיתה שמורה אך ורק לאנשים בעלי אמצעים. וידאתי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, שומעים אותי מנהלת שיחה טלפונית עם בת משפחתי שברשותה טלפון, ולפיכך, אינה ענייה. ככל שעברו הימים בבנק, המשיכה וניקרה בראשי שאלה אחת מרכזית: לאן, ובעיקר כיצד, מתקדמים במקום הזה הלאה?

החלטתי לתפוס יוזמה וללמוד להפעיל את מכונת נשיונל, תוצר טכנולוגי מפואר במונחים של אותם ימים, ולמעשה מכונה מסורבלת לרישום מכני של נתונים כלכליים, אשר שימשה את הבנקים טרם עידן המחשבים. הנשיונל, שנראתה כמו מכונת תפירה ענקית, השמיעה קולות של ממטרה חורקת. השתלמות בהפעלתה נראתה לי כיוון נכון. ידעתי שבכל הסניפים שבהם זרם כסף גדול החלו לרכוש את המכונה, ואני, מטבעי, נמשכתי לעיסוקים מורכבים הרבה יותר מאשר מיון ותיוק מסמכים. אולם בקשתי להשתלם בתפעול המכונה נענתה בשלילה, בנימוק שממילא אני יוצאת בקרוב לשירות הצבאי, ואין טעם להשקיע שעות ארוכות בלימוד נושא קשה וסבוך כל כך. תחינותיי לא הועילו. גם לא יחסיי הטובים עם מנהל הסניף. ואמנם, ככל שההנהלה המשיכה לעמוד בסירובה, כך גבר רצוני למצוא דרך לעקוף את הסירוב, ובכל זאת ללמוד להפעיל את הנשיונל. ההזדמנות לא איחרה להופיע.

את מכונת הנשיונל של סניף נחלת בנימין הפעיל במשך שעות ארוכות בכל יום, מהבוקר ועד חצות, אדם חביב אך תימהוני בשם דוד. עקבתי אחריו, ועד מהרה זיהיתי את נטייתו הכמעט כפייתית לחוש ברע. למעשה, דוד היה היפוכונדר מושלם. "דוד, למה אינך הולך הביתה? אתה מאוד חיוור היום", תהיתי בקול רם ובמבט מודאג. "אני באמת נראה לך חיוור?" החזיר לי בשאלה. הנהנתי בחיוב, והוא מיהר לביתו לנוח, ונעדר מן העבודה בשבועיים הבאים. חזרתי על התרגיל בשבועות שלאחר מכן, מנפחת בכל פעם דאגה אחרת שהטרידה את מנוחתו לממדים עצומים. בכל אותן הפעמים, ללא יוצא מן הכלל, לווה הטיפול הרפואי הקפדני שגזר על עצמו דוד בהיעדרות ממושכת ורצופה מהעבודה. מנהל הסניף, אשר גילה אליי חיבה יתרה, שם לב לקשר המסתורי בין ההיעדרויות התכופות של מפעיל הנשיונל ובין העובדת החדשה בסניף, והעיר לי בחצי חיוך, "יפה, אולי תיתני לבחור לעבוד קצת?"

למרות התעלול השקוף, חופשות המחלה הממושכות של דוד יצרו במהרה עיכובים של ממש בתפוקה, והנהלת הסניף הבינה כי אין מנוס מלהכשיר עובד חדש שימלא את מקומו של דוד. משום שלא נמצאו הרבה קופצים על ההצעה, נאלצה ההנהלה להיעתר לבקשתי, והתחלתי להשתלם בעבודה על המכונה הרועשת. היה זה ניצחוני המקצועי הראשון בשורותיו של ארגון גדול, הפעם הראשונה שבה הצלחתי להניע את הבכירים לקבל החלטה לטובתי. ידעתי גם כי בקרוב יהיה ברשותי ידע שימושי רב. עד היום, כשאני נזכרת באותם הימים, חיוך שקט עולה על שפתיי.

גם בתיכון שגשגתי. למרות העבודה הקשה בבנק בבקרים, הצלחתי להתמיד במסלול לימודי הערב, בין היתר בזכות הזיכרון החזותי שבו בורכתי. הייתי מסוגלת לקרוא את חומר הלימודים פעם אחת בלבד ולזכור את כולו. המתנה המופלאה הזאת לוותה בחיסרון בולט אחד – הייתי זוכרת הכול למשך יממה אחת, לא יותר. את המבחנים עברתי בהצלחה רבה, בעיקר הודות למתנת הזיכרון. בסופו של דבר, גם קפצתי כיתה בשל הישגיי הנאים.

ההצלחות הקטנות, בבנק ובלימודים, הצטברו לתחושת פריצה מקצועית של ממש. אף על פי כן, לצד תחושת ההכרה ביכולותיי ולצד הביטחון העצמי שהלך וגדל, גבר המתח בין המציאות בבית לחיים החדשים שהכרתי בחוץ. כך, לראשונה בחיי, בתחילת כיתה י', התחלתי לצאת עם חברים מחוץ למסגרת הסגורה והמוכרת של הכפר. חבריי החדשים היו ילדי עשירים שהשתייכו למעמד החברתי הגבוה. הם ידעו כמובן שאני עובדת בבנק, ולמעשה, איש לא העלה על דעתו שאני מתגוררת בצריף מוזנח בכפר שלם.

את שלמה, בחור בן שמונה-עשרה ותלמיד כיתה י"ב, הכרתי בבית הספר התיכון. במהלך שיחה אשר התפתחה בינינו, שאל שלמה אם אסכים לצאת איתו באחד הערבים. תחילה סירבתי, אך לבסוף, מוחמאת מהעובדה שתלמיד שמינית מחזר אחרי, נעתרתי. התחלנו לצאת, אך לאחר זמן קצר, הבנתי עד כמה גדול הפער בין עולמו החברתי, ובין המציאות העגומה שהכרתי בבית. הוזמנתי למסיבות בבתים מפוארים, שבהם העושר הציץ מכל פינה. לפני כל יציאה הייתי שואלת מאחותי את בגדיה היפים והמגוהצים בקפידה. תמיד כשביקשו ללוות אותי הביתה, התנגדתי, מחלצת לעזרתי תירוצים קלושים ששיננתי בעל פה. עם הזמן, נגמרו התירוצים, והתחמקויותיי הפכו למוזרות יותר ויותר. בשלב זה ניתקתי את הקשר עם שלמה. גם בעתיד לבוא, בקשרים אחרים, נהגתי באותו אופן, מעדיפה לנתק קשר ביוזמתי, מעדיפה את טעמה המוכר והמר של האכזבה, על פני המבוכה הבלתי אפשרית שבחשיפת התמונה האמיתית של חיי. חשתי את המחיר הכבד שגבו ממני חיי הכפולים. שיתפתי את אמי בכאבי, וביקשתי לשמוע את דעתה. אימא הניחה יד מנחמת על עורפי והבטיחה: "יפה, אל תדאגי".

באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפץ בעצבנות ללא הפוגה. ידעתי שמדובר בסימן טוב ואכן, כעבור כמה רגעים, הגיע הדוור לביתנו. הוא הושיט לי מכתב ששלח אליי שלמה, זמן קצר לאחר שנפרדנו. שלמה כתב כי ניסה לחפש אותי, אך לא הצליח למצוא את הבית. מן הסתם, משום שמעולם לא העלה על דעתו שאני גרה בצריף מספר 282 בכפר שלם, ולא בבית רגיל מאבן שאותו ניסה למצוא. הוא הצטער, כך כתב, על ניתוק הקשר, ורצה להפתיעני בביקור. הקשר בינינו מעולם לא חודש, אך מצאתי נחמה בכך שחשב עליי, ואפילו התגעגע.