פרק 19: לקיים הבטחות – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

בלילות חלמתי שאני פוגשת את אמא. שוב ושוב היתה מופיעה בחלום, חלום אשר עד מהרה היה לסיוט. הייתי עומדת מולה, אחוזת התרגשות, אך לפני שהייתי מספיקה לומר לה את אשר על לבי, היא היתה נעלמת, הבעת כעס על פניה.

סיוט ההיעלמות שב והופיע במשך שבועות ארוכים. לא הצלחתי לפרשו. ערב אחד, כשסיימתי את מלאכות הבית, הבנתי. בשל השגרה העמוסה לעייפה של הימים שלאחר המוות, אחת מהבטחותי לאמא נותרה ללא מענה. החלטתי לחפש את אותו סוחר בדים, ונסעתי לשוק התקווה.

הסתובבתי ברחבי השוק ללא שמץ של מושג מיהו והיכן הוא נוהג להסתובב או לפרוש את מרכולתו. שוחחתי עם סוחרים, עם עוברי אורח, עם נערים ועם נשים זקנות שנראו לי כמי שעשו ימים ארוכים בשוק. ללא הועיל. איש השוק, סוחר הבדים, לא היה מוכר להם. חלפו שעות וכבר עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשלפתע שמעתי קול מזדחל באיטיות מאחורי: "הבת של סופי, הבת של סופי." הסתובבתי. מולי עמד אדם שמעולם לא ראיתי. "מי אתה? איך זיהית אותי?" שאלתי. "יש לך את ההליכה של אמא שלך," השיב לי האלמוני. "אני עובד פה הרבה שנים, וכשראיתי אותך, היה לי ברור שאת הבת שלה."

ניצלתי את ההזדמנות המקרית, וביקשתי את עזרתו של האיש באיתור מוכר הבדים. "זה אני," התוודה האיש, שהצטער לשמוע על מותה של אמי, וסירב לקחת ממני כסף. "אמא העריכה אותך כאדם טוב וישר, והיא לא תנוח על משכבה בשלום אם תדע שסירבת לקבל את שכרך," התעקשתי. מוכר הבדים התרצה ונפרד ממני. כבר באותו הלילה, ישנתי שנת ישרים. הסיוטים לא חזרו עוד.

פרק 20: חזרה לבנק – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

באותה תקופה החלטתי לעזוב את סולל בונה ולחזור לעולם הבנקאות שבו ראיתי את עתידי. אולם יחסם האדיב של מעסיקי, הקשה עלי את הפרידה. תחילה הסברתי כי המרחק מביתי גדול, והוא מקשה עלי לעמוד בהתחייבויותי. למחרת המתין רכב חברה מחוץ לבית, אוסף אותי ועוד שני עובדים מהבית היישר למפעל. מרוגשת מהמחווה, השהיתי את התפטרותי שנראתה לי פתאום כמעשה של כפיות טובה. המתנתי. כעבור תקופה הודעתי שוב על פיטורי והפעם סיפרתי שאני מתחילה לימודי ציור. נחושה מתמיד, הלכתי לדרכי.

ניגשתי לשירות התעסוקה, לחדר 302, אותו הכרתי היטב. דליה כבר לא היתה שם. "עבודה על מכונת נשיונל, כל בנק, רק שהסניף לא יהיה רחוק מדי מהבית," ביקשתי בהחלטיות מהפקידה. לשמחתי הרבה, לא חלפו יומיים וכבר קיבלתי הזמנה לראיון עבודה בסניף של בנק גדול ומכובד. שם המתינה לי הפתעה. התברר כי עלי לגשת לבחינה פסיכומטרית, תנאי חדש ומחייב, בלעדיו, כך הוסבר לי, לא אוכל להפעיל את מכונת הנשיונל. כמי שרכשה את מיומנותה בהפעלת המכונה במאמץ רב, הרגשתי פגועה ואף נעלבת מן התנאי החדש. סירבתי. לפקידה בלשכת התעסוקה לא היו הצעות נוספות. "תהיי חייבת להמתין עד שיתפנה משהו," הסבירה, "בינתיים, שבי בבית."

לאחר שבוע זכיתי לביקור מפתיע בביתי. אדם מהבנק התדפק על דלת דירתנו הקטנה בחולון. הוא הסביר לי כי באחד מסניפי הבנק הצטבר עומס עבודה רב, והפציר בי לקחת על עצמי את העבודה מבלי לעבור את הבחינה אליה סירבתי לגשת.

למחרת, כיאה לבת אבלה, פקדתי את הסניף לבושת שחורים. מנהל הסניף קרא לי לשיחת נהלים קצרה. לאחר שסיים, ביקשתי ממנו הסדר עבודה עצמאי ומיוחד שלפיו אני מחסלת את הפיגור שהצטבר והולכת, לא משנה מה השעה, שכן בביתי ממתינות לי מטלות דחופות נוספות. המנהל נראה כמי שמתלבט בין רצונו להראות לעובדת הצעירה והחצופה את דרכה החוצה, ובין ההכרח לחסל את הפיגור העצום שדרש טיפול מיידי. לבסוף, לאחר שהתחייבתי בפניו כי אסיים את העבודה במהירות, נענה לבקשתי.