פרק 7: הסיפור על דוד אליהו – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הקשר עם אמא רק הלך והתהדק עם התבגרותי. קרבה מיוחדת זו הולידה בתוכי תחושות בטן חזקות בכל הנוגע אליה. בצעירותה עברה ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו.

מראה אמי הנחנקת היה מבעית. פעמים רבות, בזמן הלימודים בבית הספר, הייתי חשה בוודאות כי אמי נתונה בסכנה. עוזבת הכול, הייתי רצה הביתה. לדאבוני, מעולם לא טעיתי. אמבולנס היה חונה בפתח הבית, ומבהיל את אמא לבית החולים. רגעים קשים אלה רק העצימו את אהבתי ואת דאגתי לאמי.

טוב לבה מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אמא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. סברתי תמיד, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, חזקה ביותר. מעשה אותו סיפרה לי אמי על מפגש בלתי נשכח במעברה, רק אישר מחדש את אשר חשתי.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אשה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האשה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "כנראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים," סיפרה אמא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה."

אליהו לא החרים רק את אמא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמתו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית. "אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה," איים אבי, והאיום פעל. "אליהו," אמר לו אבא, "אמא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות," הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אלי ותבקר את אמך בפעם האחרונה."

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד. "בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות שלפני שאראה אותך," פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אלי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י," פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום." לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו מאז אותו היום. ביום בהיר אחד, במעברה בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות, סחב הזקן חפצים שונים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אמא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה. "מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה," ענה הקבצן.

"איזו משפחה?"

"משפחת רופא."

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה."

"ושמך?"

"אליהו."

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני."

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו. "יש לי בן יחיד," אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי," סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, כיוון שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר. "האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אמא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה." עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.

פרק 8: אזרחים סוג ב' – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

יפה גולן | אבאאם בצרפת הוטחו בנו הערות אנטישמיות, הרי שבישראל נחשבנו לסוג ב' בגלל מוצאנו המזרחי. הימים ימי מפא"י, והאפליה הורגשה היטב. כשאבי חיפש עבודה בשירות התעסוקה, מיד התפנו לסייע לו. אבא, בעל העיניים הכחולות ורעמת השיער הבלונדינית, נראה כבחור אשכנזי מן השורה. אולם ברגע שפקיד התעסוקה ראה שהבחור אינו מבין את ההלצה היומית ביידיש, חזר בו באורח פלא: "בעצם, המשרה כבר תפוסה."

בלית ברירה, נאלץ אבי להסתפק בעבודות זמניות. בשל עברו הצבאי המרשים, התבייש אבא ברוב העבודות שבהן נאלץ לעסוק, ורטן שהוא "כמובן מסוגל ליותר." משכלו כל הקצים, נאלץ אבי להתחיל לעבוד כסנדלר, וביקש מאחותי רינה להסתובב עימו ברחובות. "מתקן נעליים, מתקן נעליים," היתה צועקת והוא משתרך אחריה בלאות, מקלל את גורלו המר.

למרות, ואולי בגלל העוני הקשה של משפחתי, בלטתי מאוד בבית הספר. עד מהרה הפכתי למצחיקת ומנהיגת הכיתה. ההומור שהכרתי בבית, גם בנסיבות קשות, ליווה אותי הלאה. נהניתי להיות במרכז. השתתפתי בחוג הדרמטי, חולמת להיות שחקנית ידועה, בטוחה כי במקצוע המשחק טמון עתיד נפלא עבורי. הקפדתי להופיע בכל השיעורים, לומדת טקסטים בעל פה, מתרגלת דיקציה בדרך חזרה מבית הספר.

לרוע המזל, כששמעה אמי על המקצוע שעליו חלמתי, שמה לכך קץ במהרה. "אצלנו בעדות המזרח," ציינה, "שחקנית וזונה זה אותו הדבר." הבנתי את הטון הפסקני של דבריה, לא העזתי להתווכח, ובחרתי להתמכר לאהבת הילדות השנייה שלי, ריגול. מרותקת להרפתקאות, גמעתי בשקיקה את סיפורי הצבא של אבא.

הקרבות, המארבים, האתגרים והמכשולים שחווה כחייל בלגיון הזרים, נטעו בי תחושה של מורא והתרגשות, ושימשו כר פורה למזימות אפלות ומשימות ממשלתיות מסמרות שיער, אשר מפקדה העליון של מדינה דמיונית הטיל עלי. מכולן, ללא יוצא מן הכלל כמובן, יצאתי כאשר ידי על העליונה.

לאחר שסיימתי את בית הספר העממי, שאפתי כמובן להמשיך את לימודי בתיכון. עצמאית מאוד, סירבתי להיות רוכלת כמו אבי, או עקרת בית כמו אמי.  הייתי ילדה בעלת ניסיון, והבנתי שהשכלה היא המפתח ליציאה ממעגל העוני והאומללות. לנגד עיני עמדה דמותה של אחותי רינה, שעשתה הכול על מנת להצליח, פוסעת ראשונה במסלול הצברי, משרתת בצה"ל, וסוללת בכך את הדרך לכולנו.

אמא הקפידה מאוד בנושא הלימודים. על אף שלא היתה משכילה בעצמה, ציינה פעמים רבות את חשיבותם של לימודים והשכלה טובה. אחי, אברהם, שהיה תלמיד גרוע, נתבקש לעתים על ידי אמא להראות את שיעורי הבית שהכין. כשהציג בפניה את מחברת שיעורי הבית, היתה מתבוננת ארוכות בדף, פונה אליו במבט זועף, ואומרת: "זה בכיוון, אבל לא מספיק טוב." למעשה, לא ידעה אמי קרוא וכתוב ולא הבינה דבר ממה שכתוב. אחי, שביקש לדעת מה לא בסדר, היה מקבל נזיפה. "נו באמת, אברהם, אני צריכה להגיד לך?" שאלה, וכך נאלץ העצלן, לקרוא את החומר פעם נוספת ולהכין מחדש את שיעוריו.

פרק 9: מפגש עם ראש העיר – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הלימודים באותה תקופה היו כרוכים באגרת לימודים, אותה הצליחו הורי לשלם בקושי רב. כאשר רציתי להמשיך את לימודי בבית הספר התיכון, סירבו לקבלני עד שאסדיר את חובותי שנצברו במהלך השנה, ואשלם את האגרה עבור שנת הלימודים הבאה בתיכון. הימים חלפו, ומועד סיום ההרשמה לשנת הלימודים התקרב במהירות מדאיגה. חלומות טורדניים, שבהם אני אמא למשפחה מרובת ילדים, קשת יום וללא כל השכלה, החלו לפקוד את שנתי. ידעתי שעלי לעשות מעשה.

"שמי יפה סולטן," כתבתי במכתב לראש עיריית תל אביב דאז, חיים לבנון. "סיימתי את לימודי בבית הספר הלל, וכשניגשתי להירשם לבית הספר התיכון, דחו אותי בגלל החובות שלי להלל. ברצוני לציין שאני בת למשפחה מרובת ילדים. אנו גרים בצריף. אמי אשה חולנית, ואינני רוצה להרוס את עתידי משום שאין באפשרותה של משפחתי לשלם את האגרה. אני מבקשת מכבודו להזמין אותי לפגישה, על מנת שאוכל לתת פרטים על מצבי ולספר על הרצון העז שלי ללמוד. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ותיענה לבקשתי בהקדם." נרגשת, מסרתי את המעטפה לפקיד בסניף הדואר.

להפתעתי הרבה, מכתב התשובה מראש העירייה, שהזמין אותי לראיון, לא איחר להגיע. מצוידת בתובנה של נערה היודעת לשרוד, החלטתי לא להתלבש יפה במיוחד לקראת הפגישה, ולא לשנן דבר מכל מה שתכננתי לומר אלף פעם בראשי. אדרבא, הרגשתי כי נכון יהיה שהאיש יכיר את יפה האמיתית, בדיוק כפי שהיא. ביום המיועד, מתוחה ונרגשת מאוד, נכנסתי לבושה בבגדי היומיום ללשכתו המרווחת, אך הצנועה, של חיים לבנון.

ראש העירייה קיבל אותי במאור פנים וניהל עימי שיחה קצרה ולבבית. הוא הופתע מכך שהורי לא הצטרפו לפגישה, אך נמנע מלחקור אותי או לדרוש הסברים נוספים על פנייתי אליו. בתום השיחה הקצרה פנה אלי ואמר: "אל תדאגי, יפה. הכול יסודר. אינך צריכה לשלם את האגרה, ואנו ניתן הוראה מיידית לקבל אותך ללימודים." נתקפתי תחושה מוזרה והתרגשות מיוחדת. זוהי התחלת חיי כאדם בוגר, חייכתי לעצמי. הרגשתי גאווה על המעשה שעשיתי, אך נמנעתי מלספר עליו להורי. לא רציתי, בשום מחיר, שיחושו רגש אשמה או כישלון. הסברתי למשפחתי שעבודתי בבקרים מאפשרת לי לשלם את אגרת לימודי הערב בתשלומים, וכי אין להם כל סיבה לדאגה.

בזמן הלימודים המשכתי לטפל באמי החולה ובאחזקת הבית. ריבוי המשימות הקשה עלי מאוד, ולא פעם קינאתי בחברותי שאימותיהן בריאות. בניגוד אליהן, לא יכולתי לצאת לטיולים או להצטרף לתנועת נוער. ידעתי שהבית זקוק לעזרתי, ואף חשוב מכך – אמא חייבת השגחה צמודה. מחוץ לבית ולמראית עין שמרתי על חזות של נערה מאושרת מאוד; חזות שהיתה מרחיקה ממני כל יום, לכמה שעות, את הקשיים שהמתינו לי בבית, את המחלה של אמא, את חסרון הכיס, את הכלים המלוכלכים בכיור. אולם בלילות, לא פעם, היה סופג הכר דמעות של תסכול ובדידות.