פרק 4: העלייה לארץ – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

אלמלא מחלת האפילפסיה ממנה סבל אחי הקטן, אברהם, ספק אם היינו עולים לישראל. אולם באחד הבקרים של שנת 1949 הקיצה אמי משנתה, וסיפרה לנו כי מצבו של אחי ישתפר אם נעלה ארצה. ואכן כך היה. כמה שבועות לאחר שהגענו לארץ החלים אחי כליל. ייתכן כי היה זה צירוף מקרים, אך גם בחלוף השנים המשכנו להאמין בתחושות הבטן המדהימות של אמא.

וכך, במקום ברחובות פריז העשירה, מצאנו עצמנו במחנה עולים בית ליד. ביתנו, או יותר נכון אוהלנו, היה חלק מאסופת אוהלים צפופים. האוכל משותף לכולם, ומדי יום השתרכו תורים ארוכים לקבלת ההקצבה היומית האישית, מדודה ומוגבלת, של לחם וריבה. רמת החיים הגבוהה אליה הורגלנו בצרפת הומרה בדלותו הרותחת של מחנה העולים.

למרות הריחות הקשים, עקיצות היתושים, הפרעושים והפשפשים שפקדו בלילות את יצוענו, הפכה החוויה עבורנו, הילדים, להרפתקה סוערת. מחנה העולים היה צפוף, רועש, מוצף בהמולה תמידית. הדלות המשותפת, מהולה בתחושה פנימית של הגשמה ציונית, יצרה אווירת פתיחות וקרבה אותה לא הכרתי קודם. כשיצאנו לעליבות שבחוץ לא נתקלנו בפשיעה או באנטישמיות. צרפת לא חסרה לי. ילדי העולים ביקשו לכלות את יומם במשחקים אינסופיים, ואני נעתרתי בשמחה, מתמכרת לתחושת החופש.

כמה חודשים לאחר העלייה ארצה, עברנו להתגורר בשכונת שיח' מוניס, בבית ערבי גדול מוקף פרדסים ומרוחק מן העיר, ללא חשמל או מים זורמים, אותם נאלצנו להביא מבאר סמוכה. אני זוכרת ליל חורף קר שבו גשם זלעפות הכה בפראות כל הלילה. עם עלות השחר נפערו עינינו מול הוואדי המוצף בשיטפון אדיר, שניתק אותנו כליל מן העיר. רוזי, השחיינית המצטיינת, קפצה למים השוצפים ושחתה עד העיר, להביא לחם הביתה.

בשיח' מוניס, על העצים, גדלו להם באין מפריע פירות צבעוניים ועסיסיים. דבר זה היווה עבורנו תופעה של ממש, שכאילו ונלקחה מהזיה קסומה. נראה כי בכל ימות השנה נמצאו די פירות כדי להעלות מזון על שולחננו. פרי הדר, תפוזים, מנדרינות ולימונים, תפוחים, שסק באביב ופרי הצבר בקיץ. הייתי בורחת לשדות וזוללת. אבי היה מעמיס על חמור כמות גדולה של פרי, ויוצא אל העיר הרצליה למכור את סחורתו.

הקשיים והמחסור בשיח' מוניס איחדו את המשפחה והפכו אותה למגובשת מאוד. בחורף, מכורבלים תחת שמיכה אחת משותפת, הבטנו לעבר תנור הנפט, עליו היה מתחמם לאטו הלחם. היינו אוכלים שמונה, תשע כיכרות לחם ביום. רק לחם. תכופות לא עלה בידינו להשיג מוצרי בסיס נוספים. לועסים את הבצק החם, היינו מקשיבים לסיפוריו של אבא על ימיו בלגיון הזרים או משחקים יחד קלפים.

לימים הבנתי שהאושר הילדותי שמילא את חיי בשיח' מוניס לא היה מושלם, אך היתה זו אמא אשר שוב דאגה, כהרגלה, לייפות את המציאות עבורי. בשנה זו שונה שמי בפעם השנייה: מעתה נקראתי יפה.

פרק 5: כפר שלם – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

בתחילת שנות החמישים עברנו לגור במעברה בכפר שלם. הניסיון לחמוק במיומנות מלפיתתו הקשה של העוני, יצר עבורנו, הילדים, מרחב חופשי, לעתים פרוע, וגדוש בהומור ומעשי קונדס. אחי עזרא, ילד שובב ומצחיק, היה השובב של המשפחה. "יפה, אני וחבר מתים לצאת עם שתי בחורות, אבל אביהן קשוח מאוד והוא איננו מוכן שהן תצאנה מהבית," סיפר לי עזרא יום אחד. "אני מבקש ממך ללכת לביתן, ולומר לאביהן שאת רוצה לשחק עם שתי הבנות. אם את תלכי, הוא לא יחשוד. אם תצליחי, אני מבטיח לך הפתעה," הוסיף עזרא. "אין בעיה," עניתי, "אני לא חוששת, ונראה מה תיתן לי בתמורה."

חדורה בתחושת שליחות הלכתי לבית הבנות. הן כבר היו לבושות בכותונות הלילה שלהן. האב קיבל את פני בחיוך. נכנסתי עם הבנות לחדרן. "עזרא והחבר שלו חייבים לראות אתכן; באתי לעזור לכן לצאת מהבית," לחשתי. עליזות ומצחקקות מיהרו שתיהן ללבוש מכנסיים קצרים תחת הכותונת הלבנה. "אנו הולכות לפטפט וללוות את יפה," שיקרו העלמות. ברגע שיצאנו מן הבית, הורידו הבנות את הכותונות, תלו אותן על עץ לא רחוק מביתן, ורצו להתהולל עם שני הנערים. עם שובן הביתה, הבחין אחיהן באחיות המורידות את הכותונות מהעץ, והחל לחשוד כי משהו תמוה קורה כאן. "יפה נורא רצתה שנבוא אליה ולא יכולנו לסרב," שיקרו הבנות. כשנשאלתי גם אני על ידי האח, שיקרתי ואישרתי את דבריהן.

רק עניין אחד נותר לא פתור: התמורה הנכספת אותה הבטיח לי אחי הגדול. למחרת, גאה בהצלחתי, שאלתי את עזרא מה אקבל בתמורה למאמצי. "ההפתעה שדיברתי עליה," ענה לי אחי, "היא שלמרות שפעם הבטחתי לפרק אותך, לא אעשה זאת." התאכזבתי קשות, אך הערצתי לעזרא גברה לבסוף על הכעס שקינן בי.

הפחד מאבא, לעומת זאת, רק הלך וגבר. יום אחד ברח אחי מהבית, וכששב, שאל אותו אבא בנועם לשלומו. כמה שניות לאחר מכן, ללא אזהרה, קם אבא מכיסאו והפליא בו את מכותיו. למעשה, לא היתה זו הפעם היחידה שבה סבלו אחי מנחת זרועו. אולם לאחר מעשה היה אבי נרתע לאחור בחרטה המהולה בחמלה, קורא לנו אליו, ומשלח אותנו החוצה מצוידים בכסף קטן לרכישת ממתקים. היחידה אשר עליה חס הייתי אני, ילדה שקטה וממושמעת, יחסית לאחי. אחותי רינה לא זכתה לגורל דומה.

לארוחת ערב שבת התייחסו בביתנו בחרדת קודש. כולנו נדרשנו להתייצב סביב שולחן האוכל, מצוחצחים ולבושים במיטב סמרטוטינו, ולהמתין בישיבה לאבא. משהתקרב לשולחן, חבוש בכיפת חג, התמתחנו כולנו לעמידה זקופה. "יום השישי ויכלו השמים וכל צבאם…" זימר את נעימת הקידוש. מאותו רגע ואילך חייבים היינו לשמור על שקט מופתי, כמו חיילים במסדר המפקד, עד לתום ארוחת השבת. באחד מאותם ערבים, נעמדנו שותקים, כהרגלנו בקודש, סביב שולחן השבת. רינה, לעומתנו, המשיכה לפטפט בשצף קצף, מתעלמת מבקשותיו של אבא לשתוק. לפתע, ראינו את אבא אוחז במזלג, ומשליך אותו בזעם לעבר אחותי. לתדהמתנו, נתקע המזלג במצחה של רינה. שלושה קילוחים של דם התערבבו בדמעותיה של אחותי, אשר פרצה בבכי מר. נותרנו עומדים, דוממים. הצלקת הלבנה, מזכרת לעלבון ולפחד, מעולם לא נעלמה.

תמונה נוספת באלבום התמונות של זיכרוני היא מראה אחי מגולחי הראש. טקס הגילוח היה מלווה בכי, לעתים צעקות, אשר כלל לא הועילו. אבי, חייל לשעבר בלגיון הזרים, האמין במשמעת צבאית, גם בבית. כשאבא היה זועם, אמא לא היתה מעירה לו, אלא מחכה שיירגע ואז מנסה לפייסו. רק היא היתה מצליחה בסבלנות להרגיעו, מרחיקה אותו מהמרה השחורה, ממציאות חייו, מעצמו.

העוני המשיך לתת בנו את אותותיו. אמא היתה קונה נעליים יד שנייה, וכשמידת רגלי השתנתה, חתכה את הנעל והפכה אותה לסנדל. לאחר שהסנדל היה נקרע, הייתי משתמשת בסוליה ובשאריות הבד כנעל בית. בימים שבהם לא היו נעליים, לא הגעתי לבית הספר. לא תמיד היתה ידנו משגת לרכוש חולצה או מכנסיים חדשים, ונאלצנו לתפור לעצמנו בגדים מטלאים. אלה הפכו עם הזמן לציפות ולסדינים. לעתים התפרקו אף המזרונים בבית, ונאלצנו לישון על לוחות עץ. המזון שעלה על שולחננו היה דל וחסר. כאשר ירקות, מצרך יקר ונדיר באותם ימים, היו חסרים, היינו מכינים רק את הרוטב לסלט, וטובלים בו את הלחם.

אבי היה אזרח עובד צה"ל, ונהג להביא הביתה סמרטוטים ששימשו לניקוי מלגזות. אמא היתה מכבסת את הבד ספוג ריחות הסולר, ותופרת ממנו סדינים ושמיכות. שניים שניים היינו מתכסים במיטות, מתקשים לעתים להירדם, מפאת הרעב. כשאהיה גדולה, הייתי ממלמלת לעצמי, יהיו לי בבית סירים מלאים בבשר.

לצריף בכפר שלם היה גג מפח. בלילות הקפואים, היה מכה הגשם ללא רחם על אותו גג ארור, בצלילים מונוטוניים, אפורים ועוכרי שלווה. טיפות הגשם דלפו בהתמדה לתוך ביתנו, מציירות פסים ארוכים, כחמשות תווים שעליהן מתנגנת בלדה עצובה, מייגעת באורכה.

פרק 6: המעבר לחולון – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הרבה דירות והרבה יותר שנים חלפו מאז עזבתי את כפר שלם. בשנת 1960 עברנו לחולון ועדיין חרוטה כנגד עיני תמונת שטיפת הכלים במטבחון שלנו, מול ברז הנחושת הענקי, חורק ודולף מבסיסו, ולצידו משטח עץ רקוב ששימש כיור. פחד נוראי היה מלווה אותי בדרכי למטבחון החשוך והקר, שהיה מרוחק מצריף המגורים. הייתי משוכנעת אז, כי כך בדיוק נראה הגיהנום. שם, בתוך הפחד, נולדו שיחותי עם אלוהים. פניתי אליו ישירות, ביקשתי בקשות. בטוחה הייתי משום מה, כי עוד מעט יענה לי, ייתן לי סימן, ובעיותי ייפתרו.

גם שנים רבות לאחר מכן, בסיטואציות שונות לחלוטין, היתה מציפה אותי תחושה זו של סיוע אלוהי; ודאות של אדם היודע כי כוח גדול צופה בו, מכוון אותו. גם היום, בהיותי אשה מבוגרת ובעלת נסיון חיים לא מבוטל, אני נזכרת בכוחות הנפש הגדולים שהיו לילדה הקטנה שהייתי, בערבים ארוכים וחשוכים מול הכיור המלוכלך.

מצבנו הכלכלי המשיך להיות רעוע ועול מלאכת הבית כולו נפל על כתפי. אחותי הגדולה כבר היתה נשואה, בעוד אחותי השנייה, אשר עבדה בעבודות מזדמנות, סייעה בפרנסת הבית. שנאתי להיות במטבח, להדיח את הכלים של כולם, אך ידעתי שאו אני או אמא נבצע את המלאכה, ולא רציתי להוסיף על עייפותה.

כל בוקר הייתי קמה, מנקה ומסדרת את הבית לפני לכתי לבית הספר. רק כאשר סיימתי, הייתי יוצאת ללמוד. מדי שבועיים, כשאמא היתה מגיעה מהשוק, היינו ממתינים בשקט עד שתרוקן את הסלים. את הדברים היקרים, הנחשקים ביותר, היתה נועלת בארון שבתוך המזנון, ואם היתה משאירה משהו בחוץ, תוך חצי שעה היה נעלם. תמיד היינו רעבים, לא מחמיצים אף הזדמנות לזלול.

בוקר אחד, בדרכי חזרה מבית הספר, נעצרתי בלי לחשוב ליד ביתה של שרה, ידידת המשפחה. ידעתי היטב כי המקרר בביתה, כמו תמיד, מלא בכל טוב: ירקות, פירות, גבינה, זיתים, חמוצים, בשר ומה לא. ידעתי גם כי בעלת הבית יוצאת בבקרים וחוזרת רק בשעות הלילה. חלון ביתה, שהיה די נמוך, נפתח בקלות. טיפסתי פנימה. "מה את עושה כאן?" שמעתי את קולה של שרה אשר כנראה חזרה במפתיע. מבוהלת, שלפתי את התירוץ הראשון אשר חלף במוחי, "באתי לקחת את כלי החלב על מנת למלא לך אותו," עניתי מהר. "אני לא זקוקה לחלב," ענתה ולא הוסיפה, נמנעת מלהביך אותי. ברחתי הביתה בריצה, מבוישת וחרדה. למחרת קראה לי אמא. "יפה, אני יודעת שלא הלכת לשם בשביל החלב," אמרה בשקט, "להבא, אם את רוצה משהו, בקשי ממני ואני אשתדל להביא לך."