פרק 1: נקודת השפל של חיי – מתוך "ללא מורא" / יפה גולן

במהלך חיי המקצועיים, ובעיקר לאחר הפריצה הגדולה שלי בשנות התשעים, נפגשתי עם עשרות אלפי אנשים. לקוחות, פוליטיקאים, משפטנים, חברים, מומחים לשוק ההון, בכירי הקהילה העסקית בישראל, חברים, וגם לא מעט יריבים. רובם ככולם רואים מולם אשה חזקה, אשת עסקים ממולחת העומדת על שלה ומשיגה תוצאות. אולם מעטים מכירים את הסיפור הקשה והמפותל מאחורי ההצלחה שלי, הצלחה שהיתה מנוגדת לכל היגיון ולכל סיכוי.

מזווית העין עקבתי אחר ידה של בתי הבכורה, בעודה סופרת חבילת שטרות ירקרקים, מרשרשים, ועל פניה הבעת שמחה וגאווה לאין קץ. ידעתי היטב כי כסף זה אשר הצליחה לחסוך, היה פרי מאמץ ממושך ומייגע במסגרת עבודתה כמלצרית במלון, בזמן לימודיה באוניברסיטה. משמרות כפולות, רגליים מתרוצצות ללא הרף, מותחת עצמה מעבר לגבול הסיבולת, הכול במטרה ברורה: רכישת כרטיס טיסה על מנת להתאחד עם אהוב לבה, בעלה לעתיד, אשר נסע לארצות הברית. "אמא! הצלחתי לחסוך שש מאות דולר!" צהלה בתי, ידה מנופפת את השטרות באוויר.

שמחתי בשמחתה של בתי הבכורה אשר חגגה באותו יום גם את שנתה העשרים ואחת, שנה לאחר שחרורה מהצבא. גאווה אימהית הציפה את לבי, אשר בד בבד נתמלא בתחושות נוספות, מטרידות, מעיקות ומבשרות סכנה. בתי סיימה לספור את השטרות, סידרה אותם בערימה ותחבה אותה לארנקה; את הארנק הניחה במגירה העליונה של השידה בחדרה. "אני רצה למקלחת," אמרה, וניגשה להכין עצמה לקראת אירוח חברותיה מהלימודים, אשר הוזמנו לחגוג עימה את יום ההולדת. הרהרתי בסכום כסף זה אשר נאסף שקל לשקל והומר למטבע אמריקאי לקראת הטיסה – סכום שבאותה תקופה לא יכולתי לתת לה. חלל בטני נתכווץ ונדמה כי ראייתי הופכת מעורפלת. השידה כמו הביטה בי בהתגרות. הקולות בראשי הלכו וגברו: שש מאות דולר. זהו בדיוק הסכום שחסר לך לתשלום שכר הדירה.

ערב לפני כן, הקציב לי בעל הדירה יומיים על מנת "לסגור את העניין או להתפנות." כמדי הראשון בכל חודש, גם הפעם, הייתי אמורה לשלשל לכיסו של בעל הבית, אשר התגורר בקומה מעלינו, את תשלום שכר הדירה. באותו ערב התחננתי בפניו לדחות פעם נוספת את מועד התשלום בשבועיים. "אתה הרי יודע שתמיד שילמתי לך בזמן," התפתלתי. "אני רק מחכה לפיקדון גדול שאמור להיפרע ממש בימים הקרובים." כמובן שהיה זה שקר, בדיה נוספת שבאמצעותה התמודדתי באותה עת עם קשיי היומיום. לא רק ששום פיקדון לא היה אמור להשתחרר, אלא שהחובות הכבדים הלכו ותפחו מדי חודש לממדי ענק. מצב זה הוכיח לי מעבר לכל ספק כי מאמציו של מעסיקי הקודם, עו"ד ישראל פרי, לחסל אותי כלכלית, הצליחו מעל למצופה.

בחלומותי האפלים ביותר לא שיערתי שאעשה את המעשה אותו אני מחשיבה לשפל ביותר בחיי. חסרון הכיס הביאני לנקודת אל חזור. הגוף קפוא, משותק, ויובש ממלא את חלל הגרון. רק היד מצליחה לנוע לעבר בקבוק הקוניאק שעל המדף במטבח. פיללתי כי לגימות גדולות ומהירות של הנוזל הכהה יפיגו את תחושות הקור והבושה. בעוד דקות ספורות היא תצא מהמקלחת, חשבתי, שערותיה הארוכות והרטובות אסופות במגבת. מיהרתי לחדרה של בתי הבכורה ופתחתי את המגירה העליונה שבשידה, לקחתי את הארנק, ירדתי לרחוב, עצרתי מונית והוריתי לנהג לנסוע. המונית דהרה והתרחקה ממרכז העיר. נדמה היה כי זמן הנסיעה ארוך מהרגיל.

לא ידעתי בדיוק היכן אני רוצה לרדת. הגענו לרחוב פנקס בתל אביב וביקשתי מהנהג לעצור. ירדתי מהמונית, ולאחר שהתרחקה שלפתי את השטרות ותחבתי אותם לכיסי. את הארנק השלכתי גלוי לעין כל, על שפת המדרכה. כך לפחות, קיוויתי, יימצא הארנק ויוחזרו לה מסמכיה.

שבתי אל הבית, שהיה כבר מלא מפה אל פה בחברותיה העולצות של בתי. בהתלהבות גוברת ובעיניים בוהקות סיפרה בתי לחברותיה על נסיעתה הקרובה. יצאתי חרישית ודפקתי על דלתו של בעל הדירה. הושטתי את הכסף לעברו בתנועה נוקשה, מגושמת. בשובי, חלפתי על פני בתי וחברותיה כרוח רפאים, נכנסתי לחדר השינה והסתגרתי בו.

שרועה על מיטתי, צפו במוחי זיכרונות ישנים מבית אמי. טעם מלוח של דמעות הגיע לפי. זיכרונות של דוחק ומחסור. כבוגרת, ידעתי תקופות של שפע כלכלי, אך העוני שוב הכה בביתי. לאות אחזה בי. מחשבות על מוות חלפו בראשי. השפעת האלכוהול החלה להתפוגג ותחושת האשמה הציפה שוב את לבי, חדה כתער. לולא האלכוהול, ייתכן כי לא היית עושה זאת, אמרתי לעצמי. ושוב חלפו לנגד עיני השידה, הארנק, המונית, המדרכה.

עם תום המסיבה חיפשה בתי את הארנק. חיפשה במגירות, חיפשה בכל פינה בבית, ולא מצאה. "נסי לחפש במקום אחר," יעצתי לה מבלי להביט בעיניה. "אם הארנק נגנב, מישהו כבר ימצא את התעודות," ניסיתי לנחמה. "אמא, יהיה בסדר," השיבה לי. אולם ידעתי שבתוך תוכה היא בוכה, אוזרת כוח שלא לצער אותי בימים קשים אלה.

פרק 2: ילדותי בלבנון – מתוך "ללא מורא" / יפה גולן

לטיפה סולטן. זה השם אשר ניתן לי עם היוולדי בבירות, בירת לבנון, בחודש דצמבר 1942. אבי, יצחק, היה יתום מאם. אמו נפטרה כחודש לאחר שנולד, משום שבלעה בטעות חומר רעיל. לאחר המקרה נישא סבי לאשה אחרת ונסע עימה לסוריה, שם היו למשפחה קרובים. אבי נותר אצל הדודות חשוכות הילדים ששמחו לקבל על עצמן את מלאכת גידול הנער הצעיר. אך אופיו העצמאי של אבי, ותחושת העלבון שהחל לקנן בו, גרמו לכך שלא ירצה לגור אצל הדודות. לאחר שננטש, החיים הובילו אותו לנתיב שונה, ועד מהרה ברח מהבית.

בשנות ילדותי, מיעט אבי לספר על סבי, ואת שידעתי למדתי מאמי. שנים לאחר מכן, כאשר חקרתי את שורשי משפחתי בלבנון, התברר לי כי מסוריה היגר סבא לארצות הברית וניתק באופן סופי כל קשר עם משפחתו הקודמת, נפרד לעד מבנו.

בבגרותו, לאחר ילדות קשה שבה הסתובב ברחובות וישן תחת כיפת השמים, החליט אבא להיכנס למסגרת תומכת ומכוונת והצטרף ללגיון הזרים. מהלך זה עיצב במידה רבה את דמותו ושינה כליל את תבנית אישיותו. אבי היה איש קשוח וכריזמטי, בעל אופי נוקשה ובלתי מתפשר, אדם שפניו זרחו בעוצמה שעה שסיפר לילדיו בערבים סיפורי מלחמה, על תרגילים, תחבולות ותכסיסים, על הקרבות הנוראים בתוניס ובלוב, נגד הנאצים באיטליה ובגרמניה, ועל הקרב הידוע באל-עלמיין. אבא מעולם לא טרח לרכך עבורנו, הילדים, את סיפורי הזוועה מעמק התופת. "חשוב שתבינו איך נראים החיים באמת," נהג לומר, משתמש במלאכת הסיפור על מנת לפרוק מעט מעומס החוויות, לאוורר את אשר הצטבר במרתפי נשמתו.

מקרה אותו נהג אבא להזכיר היה משפט השדה, שכמעט ועלה לו בחייו. כחייל צעיר בשורות הלגיון, גם בזמן הקרבות במלחמה, ובתנאים הקשים ביותר, נהג לקום מוקדם בבוקר ולהניח תפילין. ביום שבו חבריו לבונקר, גלריה של טיפוסים קשוחים במיוחד הבחינו במעשה המוזר, סברו כי אבא הוא מרגל המוסר אינפורמציה לאויב, ומיאנו להאמין כי זהו מנהג יהודי עתיק. אבא הועלה למשפט שדה, וכמה מחבריו לפלוגה דרשו להוציאו להורג. ברגע האחרון הובהר עניין יהדותו ואבי ניצל.

את מזלו הטוב, ששב והתגלה כל פעם מחדש, כאשר חזר ועודו בחיים, עטור אותות וסיפורי גבורה מגיא צלמוות, תלה אבי בקמע המשפחתי המיוחד ממנו לא נפרד מעולם. כשנולדה אחותי רינה, הבחינו הורי כי על פניה של התינוקת דבוקה פיסת עור מיותרת. פיסת העור הוסרה בבית החולים, אך במקום להשליכה, שמרו עליה הורי, ייבשוה, וקבעו כי אין זה אלא סימן מבשר טובות, אות שביקש להעביר למשפחתנו הקדוש ברוך הוא, סימן ברור למזל. כך יצא אבי לכל המלחמות, כשפיסת העור היבשה באמתחתו.

הורי נפגשו בסוריה. באותה תקופה נהנה אבא ממוניטין של רודף שמלות ידוע, ושמו הלך לפניו בקהילה היהודית. הוא נהג לצאת עם נשים מרשימות, זמרות ושחקניות מפורסמות. המראה החיצוני של אמי עמד בניגוד מוחלט למראה הנשי הזוהר שהיה חביב על אבי. ילידת תורכיה, שחומה, קטנה, נאה אך לא יפה במיוחד, הילכה אמי קסם על הבריות בזכות עיניה היוקדות ואופייה המיוחד. באירועים חברתיים נהנתה תמיד מתשומת לב מרובה, כאשר תכונותיה הבולטות – חינניות, חוש הומור ופיקחות רבה – מושכות אליה מחזרים רבים. אמי התאהבה באבי הנאה, בלונדיני בעל עיניים כחולות, מראה נדיר למדי בקהילה היהודית באותם הימים.

אני נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה. אבא היה בחזית של גנרל דה גול, ובשל השתייכותו ללגיון הזרים זכינו לחסותה של שגרירות צרפת בבירות ולא ידענו מחסור. הצרפתים דאגו לכל צורכי המשפחה, וכאשר פרצו הפגנות הערבים נגד היהודים, לא נפגענו. מעולם לא נאלצנו להסתיר את יהדותנו. פעמים רבות, העבירה משפחתנו סיוע כלכלי לקהילה היהודית.

אמי היתה פעילה מאוד חברתית והעבירה דרך קבע רהיטים, מזון, ופריטי לבוש למשפחות נזקקות ולזוגות צעירים. כאשר נדרשה הבאת כלה לחופתה, הוטל התפקיד על אמי, אשר ראתה בכך שליחות של ממש. בהתקרב מועד החתונה, היתה אמא פוקדת את עשירי הקהילה ומבקשת סיוע להקמת בית חדש לזוג הצעיר.

התגוררנו בלבנון, במבנה בעל חצר גדולה ומרוצפת, שמסביבה היו פזורות דירות רבות. הדיירים השתמשו בחדרי שירותים משותפים. בשל המבנה השיתופי ואופייה המיוחד של הקהילה הכירו כולם את כולם, נסמכים ונשענים איש על חברו בעת צרה, וכאלה היו לא מעט. היה ידוע לכול כי בביתנו אין שורר המחסור. עובדה זו משכה מעת לעת פורצים לדירה. כשהיו מגיעים הגנבים, היתה אמא קוראת בקול רם במיוחד: "עזרא, משה, אלי, עורו, קומו מהר, יש גנב בבית!" הגנב, שחשב שמולו עומדת פלוגת לוחמים, ברח, כשלמעשה היתה אמא לבדה בבית.

בחיוכה ובחוכמת החיים שלה, האירה אמא את עולמי, מפיגה חרדות גם בימים קשים של עוני, מקנה לילדיה ניסיון וחוכמה אשר הטביעו עלי חותמם כל ימי חיי.

פרק 3: המעבר לצרפת – מתוך "ללא מורא" / יפה גולן

בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, עברנו, כנתינים צרפתיים, לגור בצרפת. במדינה היה עדיין ריח חריף של אנטישמיות. ביום הגעתנו נרצח אנדריי, ילד צרפתי בן שמונה שהתגורר בשכנות אלינו. אנדריי הותקף ונרצח ממש מתחת למרפסת ביתנו. חבורת פרחחים ערכה משפט שדה מהיר לאומלל. הם החליטו פה אחד כי אשם הוא, גזרו את דינו למוות, והוא נתלה על ידם.

בחודש הראשון בצרפת, איבדתי את מאור עיני. במשך שלושה שבועות לא ראיתי דבר. הראייה חזרה אלי בהדרגה, והרופאים הסבירו לאמי שסבלתי מביטוי אלים במיוחד של מחלת האדמת. הייתי בת שלוש.

באותם ימים הצליח אבי, בעל העבר הצבאי המפואר, להשיג עבודה כאב בית במשכנו של שר המודיעין הצרפתי. שמי שונה לפיירט על מנת שיתאים לאורחות החיים בצרפת, ושמו של אחי עזרא שונה לפיירו. אלי היה אז תינוק בן כמה שבועות, ואברהם, בן הזקונים של המשפחה, נולד כבר בעיר הגדולה, כשנתיים לאחר הגעתנו.

צרפת שלאחר המלחמה הטילה עלינו אימה. על אף שהתגוררנו בסמוך לשגרירויות רבות, ליד שער הניצחון וברובע שנחשב למוגן ונוח, האלימות ומעשי האיבה לא פסחו גם עלינו. הוראות ברורות ניתנו לנו על ידי ההורים: אין לנהל שיחות חולין ברחובות ואין, בשום מקרה, לפתוח את דלת הבית לזרים. באותה עת הפך הביטוי "יהודים מלוכלכים" לנפוץ למדי.

כמו תמיד, היתה זו חוכמת החיים של אמא אשר סייעה לנו להתמודד עם הקושי, האלימות והניכור. בוקר אחד נסענו עם אמא במטרו, והבחנו בטיפוס מפוקפק הלוטש את עיניו לעבר מחרוזת היהלומים שעונדת אמי. "ילדים, התכוננו," אמרה לנו בערבית, "תיכף אומר לכם בקול רם לרדת מהרכבת, אולם אל תזוזו, הישארו לצידי."

"יורדים!" קראה אמא בצרפתית. והנוכל ירד מהרכבת. משחזרה הרכבת לנוע, ואנחנו עליה, נשמעה קללה מבעד לחלון – "בת זונה."

לעתים, כאשר אני נזכרת בילדות בפריז, עולים זיכרונות של התקוות הגדולות שטמנה בחובה העיר הגדולה. כמשפחה מרובת ילדים זכינו בצרפת להקלות ולהטבות רבות. אחותי רוזי היתה לשחיינית מצטיינת שזכתה למלגות, ואילו עזרא השרמנטי החל לגלות סימנים של כשרון משחק. שנים רבות לאחר מעשה אני עדיין נוטה לחשוב שאם היינו נשארים בפריז, היינו זוכים כולנו לממש קריירות מצליחות.