יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 11

האזינו לפרק האחד עשר בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בניגוד גמור אליי, לא כל בני המשפחה התביישו במצב הכלכלי הקשה. אחותי רינה, שנהגה אף היא לצאת עם בני המעמד הגבוה, פתחה בפני חבריה את דלת הצריף שהיה ביתנו, עוטה חיוך רחב ומזמין, משאירה את הבושה רחוק מחוץ למפתן הדלת. קינאתי בה על הפתיחות, הגאווה והביטחון העצמי, שאפשרו לה להרגיש שווה בין שווים גם בקרב אנשי ממון ושררה. כה יפה היתה בעיניי. קטנה וחטובה, בעלת גומות חן חצופות שירשה מאמי, קורנת אור מיוחד השמור לנשים אשר באמת מכירות בערך עצמן. רינה, שירשה לא מעט מתכונותיה של אימא, מעולם לא נראתה כועסת ותמיד פייסה בין כולם, לוקחת על עצמה את תפקיד המגשר. לאחותי לא חסרו מחזרים, ואף על פי כן סירבה להתחתן ולעזוב את הבית. "לא אגור בדירת פאר והוריי ישבו בצריף", נהגה לומר, ממשיכה לעבוד קשה ולספק את כל הדרוש לבית: רהיטים וכלי מטבח, מקרר, בגדים ותרופות לאמי. ללא ספק, הערצתי אותה.

בינתיים, במסגרת תוכנית לאומית לחיסול המצוקה בשכונות, הצליחו הוריי לקבל זכאות למשכנתה בתנאים נוחים. וכך, בשנת 1960, עברה משפחתנו בת שבע הנפשות לדירת שני חדרים בחולון. עדיין ישנו באותה מיטה, אך עבורנו היה מדובר בלא פחות מגן עדן. הדירה היתה מצוידת בשירותים פרטיים ובמקלחת, כמו בבתי העשירים, וחסל סדר היציאה ברגל לשירותים המשותפים.

זמן הגיוס הגיע, ולמרות שאיפתי לממש את חלום הבמה שלי ולשרת בצוות הווי ובידור, מצאתי עצמי לבסוף משרתת כפקידה של קצין מנהלה, בבסיס חיל האוויר בתל נוף. את מלאכת מילוי היומן במשימות מתחלפות הייתי מבצעת בעיפרון ירוק ומחודד, שאת צידו עיטרו המילים "צה"ל, חיל האוויר". מעיק ואינטנסיבי היה העדכון האינסופי של משימות אשר נאלצו להידחות או להתבטל. אי עמידה בזמנים הותירה את הקצין הממונה עליי בתחושת תסכול, אותה הוציא לא פעם על הפקידה, הלוא היא אני. את האות כי בא הקץ על יום העבודה המשרדי בשעה שבע בערב לא סימנה השמש השוקעת בעצלתיים אל תוך הים, כי אם שני קווים מקבילים משורטטים בסרגל שבלטו בגסותם בתחתית דף היומן. הקווים היו סימן לכך כי היומן אכן משקף נאמנה את אירועי היום. בסוף היום הייתי מגישה את היומן לקצין, אשר היה מעביר בו מבט חטוף, מהנהן ופולט בקול נמוך: "משוחררת".

בתום השירות הצבאי, בגיל עשרים ואחת, שבתי לעבוד בבנק הפועלים, שוב מאחורי מכונת הנשיונל. מרוצה, הרגשתי שחזרתי למקומי הטבעי. לצערי הרב, ההנהלה החדשה של הסניף לא חלקה עימי את השמחה. ההנהלה נאלצה אמנם לקלוט מחדש את החיילת המשוחררת, אך דירגה אותי כעובדת בדרג הנמוך ביותר, ואת משכורתי שילמה בחסר רב. גם לאחר שבקשתי לתוספת נדחתה, המשכתי לעבוד במרץ, משוכנעת שאין כמו חריצות כדי להוכיח שאני ראויה ליחס שונה. עם זאת, החלה להתלוות לעבודתי תחושת עלבון הולכת וגדלה. ציון, מנהל זוטר בסניף, היה מחמיא לי תדיר על עבודתי אך תמיד מתעקש ומפטיר לעברי, "תגידי יפה, בשביל הגרושים שאת מקבלת, לא חבל על המאמצים?" באחת הפעמים, לא התאפקתי והגבתי בבוטות, "לא אני המטומטמת מבין שנינו, אני גם עושה סטאז' על חשבונכם וגם מקבלת שכר. אתה אמנם כרגע מנהל, אך לא תתקדם לעולם".

באותו יום החלטתי כי הגיעה העת לבחון את ערכי בשוק העבודה. הגעתי לראיונות עבודה בחברות ביטוח, בחברות בנייה ואף במוסדות ציבור. כולם, ללא יוצא מן הכלל, גלגלו מחזור כספים גדול, נתון שתמיד היה חשוב עבורי. ניצלתי את הביקוש שהיה באותה תקופה לעובדי נשיונל ודרשתי שכר גבוה. לאחר שדרישתי היתה נענית בחיוב, הייתי מעלה את רמת השכר בראיון הבא. ראיון עבודה רדף ראיון עבודה.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 12

האזינו לפרק ה-12 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

מצב בריאותה של אמי קטע באחת את מה שנראה היה כתחילתו של מסע חיפושים אחר קריירה מקצועית. באחד מימי חודש יוני 1963, חשתי לפתע בהלה עמוקה ועיני הימנית החלה לרטוט. מיהרתי הביתה, וכשהגעתי מצאתי את אימא שרועה על מיטתה מבלי יכולת לנוע, גופה נפוח והיא מתאמצת לשאוף אוויר אל תוך ריאותיה. לא היו אלה פניה שהפכו בן רגע לאפורים, כי אם מבטה שהותיר גם אותי חסרת נשימה. לראשונה בחיי, ראיתי את אימא ועל פניה נסוך מבט של השלמה. הבנתי כי היא מבקשת למות.

אמבולנס הבהיל את אמי לבית החולים, שם התברר לנו כי גם הכליה השנייה הפסיקה לתפקד וכי יש צורך בניתוח חירום. אימא סירבה לעבור את הניתוח לפני שתראה את אלי, אחי, שגויס כחודשיים לפני כן. הוא, שלא רצה להדאיגה, נמנע מלספר לה שגויס לטירונות חי"ר בחטיבת גולני.

ללא כל אמונה כי הדבר אפשרי, ניגשתי לעמדת האחיות וחייגתי את מספר הטלפון של בסיס הטירונים שבו שירת, אותו קיבלתי מקצין העיר. הטלפון צלצל וצלצל בלי סוף, אך ללא מענה. כעבור רגע התקרב לעברנו הרופא התורן. הוא סימן לי להניח את האפרכסת, התקרב, הישיר מבט ואמר בקול שקט וחד, "אני מבין שמאוד חשוב לה לראות את הבן, אבל אתם חייבים לשכנע אותה להיכנס מיד לחדר הניתוח. המצב שלה קריטי, וללא ניתוח, איני יכול להבטיח שתעבור את הלילה".

המשכנו להתחנן בפני אימא שתשנה את דעתה. כולנו יחד וכל אחד בתורו, אך ללא הועיל. כאשר הגיע תורי לדבר על לבה, סימנה לי להתקרב למיטתה. "תבטיחי לי שני דברים, בתי", אמרה בשקט, "אחד, הוא לדאוג ולשמור על אחיך, אברהם; והדבר השני אותו אני מבקשת ממך, הוא לפרוע את החוב שלי לסוחר הבדים מהתקווה, שמוכר לי בהקפה". רציתי להתווכח, לסחור את הבטחתי בהסכמתה להיכנס לניתוח, אך לא יכולתי. המילים נבלעו אי שם בגרוני המכווץ. שלושים דקות לאחר מכן, התפרצתי כרוח סערה לחדרה, נושאת דף מקומט, עליו שורטט משולש ובתוכו המילים "צה"ל, בלמ"ס".

"אימא, את לא מאמינה, הרגע הגיע מכתב מאלי", אמרתי והתחלתי לקרוא, "אימא שלום, אנחנו בבסיס טירונים בדרום הארץ. איתי באוהל ישנים מאיר ורוני שאת אביו את מכירה. אנחנו בסדר ואין לך מה לדאוג. בסיום הטירונות, בעוד שבועיים, נדע לאילו יחידות נשובץ".

"תביאי לפה", אמרה אימא והושיטה יד לאה לעברי. הגשתי לה את המכתב המאולתר שבייאושי הכנתי במהירות מחוץ לחדרה, יודעת כי היא אינה קוראת עברית. אימא אחזה בדף כמה רגעים, אך לא הסירה ממני את מבטה. "תודה על הרצון הטוב יפה, אבל זה לא המכתב של אלי", פסקה בחוכמה.

לאחר מאמצים רבים הצלחנו להשיג את אחי ובערב אסף אותו ג'יפ צה"לי מהשטח, והביא אותו היישר לבית החולים. מפקד המחלקה ניגש לאחי וסיפר לו שאמו מאושפזת בבית החולים, אך מסרבת בכל תוקף להיכנס לחדר הניתוח, כל עוד לא ראתה את בנה. "משפחתך מחכה לך", סיים, ושלח את אחי לדרכו. אחי הגיע לבית החולים, ונכנס במהירות לחדרה של אימא, לבוש מדים וכומתה על כתפו. הוא רכן מעליה, נשק לה, ועטף אותה בחיבוק ארוך. אימא ליטפה בעדינות את פניו ואמרה לו בחיוך רפה, "אתה בגולני. אני יודעת שאתה בגולני, ממזר קטן. אלוהים ישמור לי עליך, בני". אימא התיקה את מבטה מאחי ועברה להתבונן בפניי, מסמנת לי בניד ראש קל תנועת "הן". קראנו במהירות לאחות, שהזעיקה את הרופא המנתח, ואימא הועברה לחדר הניתוח.

הרופאים הודיעו כי הניתוח עבר בשלום, ובלילה, ממתינים בדריכות לבוקר, הצטופפנו בדירתה של רינה שהיתה קרובה לבית החולים. באותו הלילה, חלמה רינה על בית החולים. בחלומה, הוביל אותנו נער מעלית קטוע יד מקומת הכניסה למחלקה של אימא. אולם כשנכנסו לחדר, היתה מיטתה ריקה. בבוקר, עם שובנו לבית החולים, פתח לנו את דלת המעלית אדם קטוע יד שמעולם לא פגשנו. רינה, המומה, מלמלה: "זה האיש מהחלום, זה האיש מהחלום. אימא מתה". עלינו דוממים למחלקה, שם הודיעו לנו כי גופה לא עמד לה, והיא נפטרה בלילה.

"היא ידעה שהיא תמות", אמר אחי אלי, שבור כולו. "אתמול כשהגשתי לה את הבונבוניירה שהבאתי היא אמרה לי 'מזה ייהנו האחיות כאן במחלקה'." כמובן, הוא לא ייחס חשיבות יתרה למילותיה. פעמים רבות בני משפחה אוהבים מסרבים לראות את הדברים נכוחה ומדחיקים, לא מאמינים. אבל הבוקר בא והמציאות טפחה על פנינו. עוד לפני שנכנסה אמי לניתוח, ידעה שמכאן לא תצא בחיים. בת חמישים ושתיים היתה במותה.

כמו כתם דיו גדול הנשפך על יומן שבועי ומטשטש את הימים, את השגרה, כך זכורים לי ימי האבל, מעורפלים ברובם, עם הבזקים פתאומיים של בהירות כואבת. הבית בלי אימא הפך מקן של שמחה ודמע, מקום של מאבקים, צחוק ומעשי קונדס, לדירת שני חדרים צפופה בחולון, בתוכה גברים-ילדים, נעדרי הבנה בסיסית בכלכלת בית. בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי מגיעה לדירה, מרתיחה מים בסיר המתכת הגדול, אוספת את הכביסה המלוכלכת של אבי ואחיי לתוך גיגית פלסטיק, מרימה עיתונים ופסולת מרצפת הבית ושולחן הסלון לשקית האשפה שהיתה תלויה על וו מתחת לכיור. כשרתחו המים, הייתי שופכת חצי סיר לתוך גיגית הכביסה ואת חציו השני שופכת לתוך הכיור, לא שוכחת לפקוק את פתח הניקוז. בדרך כלל הייתי מתחילה בכלים. שומנים שרופים שדבקו בצדי המחבת, תחתיתו המלוכלכת של סיר הלחץ, על כולם הסתערתי זעופה. גופי הנעלב הצר את קנה הנשימה שלי, הופך את נשימותיי לכבדות ואת התנהגותי לקצרת רוח. בכעסו, העלה גופי זיכרון כואב של אימא, נאבקת קצרת נשימה גם היא, באחת מהתקפות השיעול הקשות שלה. עם כל נשימה התקמטו פניי מעט יותר וגברה תחושת כעס אילם על אחיי, שאף לא העלו על דעתם לקחת חלק במלאכות הבית.

שבועות ארוכים שכנעתי את עצמי כי אני ממשיכה את דרכה של אמי, עושה, כפי שהיתה עושה היא, את כל הדרוש על מנת שלאבי ולאחיי לא יחסר דבר. הקדשתי את חיי למשימה. חיפשתי מקום עבודה שיהיה מספיק קרוב לבית, על מנת שאצליח לחזור מוקדם הביתה ולהתקין את ארוחת הערב של הגברים. מצאתי עבודה בחברת סולל בונה והצלחתי להגיע להסדר מתאים, לפיו אעבוד רק עד הצהריים. הקפדתי להגיע בזמן בכל בוקר, שומרת על הכנסה בסיסית, אך בסתר לבי התגעגעתי לאווירה העסקית המיוחדת ששררה בבנק.

בלילות חלמתי שאני פוגשת את אימא. שוב ושוב היתה מופיעה בחלום, חלום אשר עד מהרה היה לסיוט. הייתי עומדת מולה, אחוזת התרגשות, אך לפני שהייתי מספיקה לומר לה את אשר על לבי, היא היתה נעלמת, הבעת כעס על פניה. סיוט ההיעלמות שב והופיע במשך שבועות ארוכים. לא הצלחתי לפרשו. ערב אחד, כשסיימתי את מלאכות הבית, הבנתי. בשל השגרה העמוסה לעייפה של הימים שלאחר המוות, אחת מהבטחותיי לאימא נותרה ללא מענה. החלטתי לחפש את אותו סוחר בדים, ונסעתי לשוק התקווה. הסתובבתי ברחבי השוק ללא שמץ של מושג מיהו והיכן הוא נוהג לפרוש את מרכולתו. שוחחתי עם סוחרים, עם עוברי אורח, עם נערים ועם נשים זקנות שנראו לי כמי שעשו ימים ארוכים בשוק. ללא הועיל. איש השוק, סוחר הבדים, לא היה מוכר להם. חלפו שעות וכבר עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשלפתע שמעתי קול מזדחל באיטיות מאחוריי, "הבת של סופי, הבת של סופי". הסתובבתי. מולי עמד אדם שמעולם לא ראיתי. "מי אתה? איך זיהית אותי?" שאלתי. "יש לך את ההליכה של אימא שלך", השיב לי האלמוני. "אני עובד פה הרבה שנים, וכשראיתי אותך, היה לי ברור שאת הבת שלה". ניצלתי את ההזדמנות המקרית, וביקשתי את עזרתו של האיש באיתור מוכר הבדים. "זה אני", התוודה האיש, שהצטער לשמוע על מותה של אמי, וסירב לקחת ממני כסף. "אימא העריכה אותך כאדם טוב וישר, והיא לא תנוח על משכבה בשלום אם תדע שסירבת לקבל את שכרך", התעקשתי. מוכר הבדים התרצה ונפרד ממני. כבר באותו הלילה, ישנתי שנת ישרים. הסיוטים לא חזרו עוד.

באותה תקופה החלטתי לעזוב את סולל בונה ולחזור לעולם הבנקאות שבו ראיתי את עתידי. אולם יחסם האדיב של מעסיקיי, הקשה עליי את הפרידה. תחילה הסברתי כי המרחק מביתי גדול, והוא מקשה עליי לעמוד במטלות. למחרת המתין רכב חברה מחוץ לבית, אוסף אותי ועוד שני עובדים מהבית היישר למפעל. מרוגשת מהמחווה, השהיתי את התפטרותי שנראתה לי פתאום כמעשה של כפיות טובה. המתנתי. כעבור תקופה הודעתי שוב על התפטרות והפעם סיפרתי שאני מתחילה לימודי ציור. נחושה מתמיד, הלכתי לדרכי.

ניגשתי לשירות התעסוקה, לחדר 302, אותו הכרתי היטב. דליה כבר לא היתה שם. "עבודה על מכונת נשיונל, כל בנק, רק שהסניף לא יהיה רחוק מדי מהבית", ביקשתי בהחלטיות מהפקידה. לשמחתי הרבה, לא חלפו יומיים וכבר קיבלתי הזמנה לראיון עבודה בסניף של בנק גדול ומכובד. שם המתינה לי הפתעה. התברר כי עליי לגשת לבחינה פסיכומטרית, תנאי חדש ומחייב, בלעדיו, כך הוסבר לי, לא אוכל להפעיל את מכונת הנשיונל. כמי שרכשה את מיומנותה בהפעלת המכונה במאמץ רב, הרגשתי פגועה ואף נעלבת מן התנאי החדש. סירבתי. לפקידה בלשכת התעסוקה לא היו הצעות נוספות. "תהיי חייבת להמתין עד שיתפנה משהו", הסבירה, "בינתיים, שבי בבית".

לאחר שבוע זכיתי לביקור מפתיע בביתי. אדם מהבנק התדפק על דלת דירתנו הקטנה בחולון. הוא הסביר לי כי באחד מסניפי הבנק הצטבר עומס עבודה רב, והפציר בי לקחת על עצמי את העבודה מבלי לעבור את הבחינה אליה סירבתי לגשת. למחרת, כיאה לבת אבלה, פקדתי את הסניף לבושת שחורים. מנהל הסניף קרא לי לשיחת נהלים קצרה. לאחר שסיים, ביקשתי ממנו הסדר עבודה עצמאי ומיוחד שלפיו אני מחסלת את הפיגור שהצטבר והולכת, לא משנה מה השעה, שכן בביתי ממתינות לי מטלות דחופות נוספות. המנהל נראה כמי שמתלבט בין רצונו להראות לעובדת הצעירה והחצופה את דרכה החוצה, ובין ההכרח לחסל את הפיגור העצום שדרש טיפול מיידי. לבסוף, לאחר שהתחייבתי בפניו כי אסיים את העבודה במהירות, נענה לבקשתי.

למחרת הגעתי לסניף בשעת הפתיחה. התיישבתי בנוחות מול חברתי המכנית משכבר הימים. בהכירי כל פונקציה בנשיונל פצחתי מיד במלאכה והייתי מהירה מאוד. כל כך מהירה, עד כי המכונות התומכות לא עמדו בהספק. הטכנאים שהיו באים לתקן ולתחזק את המכונה מעת לעת היו אומרים שבדבר כזה הם עוד לא נתקלו, מכונה שאינה עומדת בקצב של בן אנוש. בכל יום, בסביבות השעה אחת-עשרה, עזבתי את הסניף מותירה אחריי שתי פקידות טרודות ומבולבלות שלא עמדו בקצב העבודה שלי. לימים התיידדתי עם אחת ממפעילות הנשיונל, עבריתה, אשר נהגה לומר לי בצחוק, "גם אם יכניסו לי מנוע לישבן, לא אגיע למהירות שלך".

עד מהרה החלו לצוץ בבנק הזדמנויות קידום משמעותיות. באחד הימים נקראתי לחדרו של מנהל הסניף. בחדר ישב אחד מלקוחותיו הגדולים של הבנק, אשר בכמה הזדמנויות נתקל בי והחמיא לי על עבודתי. כשנכנסתי, פנה הלקוח למנהל ואמר לו, "ברשותך, הייתי מעוניין להציע ליפה עבודה בחברה שלי", המנהל לא הגיב, והלקוח המשיך, "כמה את מרוויחה פה, יפה?" מופתעת הישרתי מבטי אל מעסיקי, מבקשת ללא מילים את אישורו לענות לשאלה הישירה. המנהל הניד קלות בראשו לאות אישור. "שלוש מאות וחמישים לירות בחודש", אמרתי. "אצלי תקבלי שכר התחלתי של שבע מאות. מדובר בעבודה אחראית ומאתגרת", הוא הושיט לי כרטיס ביקור, והוסיף, "תחשבי על זה ונשוחח בעוד כמה ימים".

בסוף היום קרא לי אליו שוב המנהל, הפעם היינו לבד בחדרו. "יפה, אין לי כוונה לעצור אותך. אם את רוצה לעזוב, זכותך, רק חשוב שתדעי ששם תהיי תמיד תלויה בגחמותיו של מנהל בודד. אצלנו, אם תמשיכי בעבודה הטובה, צפוי לך עתיד גדול, ולידיעתך, איני אומר דברים אלו לכל עובד". הודיתי לו, ואמרתי שאני זקוקה לשהות קצרה כדי לחשוב על הדברים. אולם בו במקום החלטתי להמשיך לעבוד בסניף. בדרך הביתה חייכתי לעצמי. מקום שכמעט פסל אותי בגלל בחינה פסיכומטרית, מפציר בי עכשיו להישאר. כמו תמיד, לא התייעצתי עם אף אחד, וגם הפעם נצמדתי לתחושת הבטן. ביום ראשון הודעתי למנהל הבנק כי קיבלתי את עצתו, והחלטתי להמשיך ולצמוח עם הבנק.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 13

האזינו לפרק ה-13 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

שלושה חודשים חלפו, ועדיין הופעתי לעבודה לבושה שחורים. באחד הימים הניחה עבריתה, ידידתי מהבנק, נייר צבעוני על שולחן העבודה שלי. "אין לי זמן לזה", מלמלתי, "אני חייבת לסיים את העבודה". היתה זו הזמנה לאירוע של אחד מעובדי הסניף. "הפסיקי", גערה בי, "הרי ידוע שאין מי שיתחרה בקצב העבודה שלך". לא השבתי. עבריתה נטשה את החיוך ועטתה ארשת פנים רצינית, התיישבה לידי ואמרה, "לאבד אם, לקבור אותה, זה קשה מאוד, יפה, אבל זוהי דרכו של הטבע. כאשר ההיפך קורה, זו טרגדיה. אני מבינה את צערך, תאמיני לי, אבל הגיע הזמן להוריד את השחורים ולהתחיל לחיות". דבריה נגעו בי. ידעתי שגם היא איבדה את אמה לפני כמה שנים. היא היתה בת ארבעים ואני בת עשרים והקשבתי לה, כמו בת המקשיבה לאם.

ביום האירוע, שאלתי מאחותי שמלה פרחונית מהודרת שתפרה לעצמה, בגזרה צמודה עם מחשוף עדין בצורת חצי סהר ונעלי עקב תואמות. נכנסתי לבית שבו נערכה המסיבה, ולראשונה זה חודשים רבים הרגשתי טוב. החיוכים, הקריצות והלחשושים הנעימים מאחורי גבי, הבהירו לי כי חבריי לעבודה רואים לראשונה יפה אחרת. לא עוד הבחורה הצנומה, לבושת השחורים, שעובדת בשקט ובמהירות ליד מכונת הנשיונל, אלא בחורה חייכנית ומלאת חיים, המשתתפת בשיחותיהם, ואפילו לוגמת כוסית במחיצתם.

היציאה מהאבלות הביאה עימה הפתעות. ביני ובין יוסי, אחד מבני השכונה בחולון, נולדה ידידות. יום אחד עמדתי במרפסת ושמעתי המולה מכיוון בית הוריו של יוסי.

"יפה, את באה לשתות איתנו קפה?" צעק לי שכני מהמרפסת, על פניו הבעה עליזה מתמיד.

"אני כבר באה", צעקתי חזרה. נכנסתי לדירה, ומבין כל המסובים הבחנתי מיד באלי, בחור גבוה, עם שפם וזוג עיניים כחולות. הוא הביט בי בסקרנות. התיישבתי מולו, נרגשת מהכימיה המיידית אשר נוצרה בינינו. אלי סיפר לי שסיים את שירותו הצבאי, עזב את קיבוץ גלעד שבו גדל, וכעת הוא עובד בחברת סולל בונה, על כלים מכניים כבדים.

"אני ויוסי מתגוררים בבת ים", המשיך, "לדירה נוהגים לקרוא 'הרווקייה', כי אנחנו וכל החברים שלנו, טרם התחתנו". שמחתי לשמוע שאלי פנוי, אך לצערי, לאחר שסיימנו לשוחח נפרד ממני ויצא.

שבוע מורט עצבים עבר עליי עד שצלצול הטלפון קטע מארג סבוך של תקוות ומחשבות. "שלום יפה, את זוכרת אותי?" התנגן קולו של אלי בטלפון, "נפגשנו לפני שבוע אצל יוסי, אולי בא לך לצאת לסרט?"

השהיתי במקצת את התשובה, מבקשת שלא להצטייר כקלה להשגה, בהתאם לתסריט אותו שיננתי היטב, בתקווה שאכן יתקשר. אולם על אלי זה לא פעל כמתוכנן.

"תקשיבי יפה, אין לחץ, אם לא מתאים לך, רק תגידי ואני מבטיח לא להטריד אותך שוב".

"לא, לא אין בעיה", עניתי במהרה, לפני שיתחרט באמת, "אשמח ללכת איתך לסרט".

מאותו יום הלכו יחסינו והתהדקו. אלי לא אפשר לי לשחק בו, כפי שנהגתי לא פעם בבני זוג קודמים. איתו למדתי לבטא את שעל לבי, באופן ישיר ומיידי. נמשכתי לחספוסו הצברי ולעיניו הכחולות, שתמיד היו שם בשביל לתמוך בי. עם אלי הבנתי שעל מערכת יחסים להיות דו סטרית. הוא חיזר אחריי במרץ ובלהט, אולם גם אני הייתי חייבת להוכיח לו בכל יום מחדש, שאני מעוניינת בו לא פחות. ככל שחלפו הימים, חשפנו רבדים עמוקים יותר מעברנו ומילדותנו. חלקנו רגעים שעיצבו את אופיינו. הוריו של אלי התגרשו עוד כשהיה תינוק, והפקידו אותו אצל הסבתא, אישה קשה וקמצנית. על מנת להתנקם בה, סיפר לי, הרעיל את הדגים שלה באמבטיה עם סבון. צחקנו וגם הזלנו דמעה, מצאנו שפה משותפת, והאהבה מילאה את חיי בטעם חדש. לאחר חצי שנת היכרות, לקח אותי אלי לראשונה לפגוש את הוריו. אף על פי שלמדתי להסתדר עימם די מהר, היה ברור שהם אינם נלהבים לגמרי מהשידוך. "יפה נהדרת. היא אמנם פרענקינה, אבל פרענקינה א-מחיה", נהגה אמו ספק להתבדח, ספק לעקוץ.

יום החתונה שלנו, לצד ההתרגשות, היה גם טראומטי ביותר עבורי. למרות המעמד החשוב והמרגש, אף לא אחת מאחיותיי באה לבקר אותי. אחותי הצעירה חלתה, והבכורה היתה בהריון מתקדם. החתן הטרי היה טרוד בענייניו, מכבד באדיקות מעיקה את האיסור לפגוש בכלה ביום כלולותיה. לא זו בלבד שאיש לא עזר לי בסידורים ובמלאכות המטרידות של סידור האולם, הפרחים ורשימות האורחים, אלא שמצאתי את עצמי מתרוצצת ברחוב אלנבי בין חנויות ביגוד לגברים, מחפשת חליפות אלגנטיות וגם זולות לאבי ולאחיי. בשעות הצהריים, הגיע אחי אלי מהצבא, והושיט לי כהרגלו קיטבג מלא במדים מיוזעים ולבנים מלוכלכים. כך, במקום לטפח את עצמי, וליהנות מהציפייה המרגשת שלפני הטקס, רכנתי, ביום חתונתי, מעל גיגית כביסה גדולה ושפשפתי במרץ את מדיו המלוכלכים של אחי הצעיר. אולם הוועד למען החייל, הזול ביותר שהצלחנו להשיג בזכות הנחת אזרח עובד צה"ל שקיבל אבי, הפך בן לילה לאולם חתונה מאולתר. מובן שאת הוצאות החתונה שילמנו בכוחות עצמנו. מאביו של אלי לא היה סיכוי לקבל אפילו אגורה, ולמשפחתי, כמובן, לא היה כסף. שפשפתי כביסה והרגשתי בחסרונה של אימא. דמעות גדולות הרטיבו את פניי, מציפות תחושה של בדידות אין קץ שעטפה אותי.

תליתי את הכבסים על מתקן הייבוש הישן, נעלתי נעליים, ויצאתי נחושה למקום היחיד שבו ידעתי כי מחכה לי אהבת אמת בכל מצב ובכל תנאי. מיהרתי לבית הקברות. ליטפתי את חריצי האבן מתחתיה נחה אמי. הרגשתי שאימא מקשיבה לי. בכיתי וסיפרתי לה. סיפרתי ובכיתי. הודיתי שאיני מצליחה, אף שאני מנסה, ונראה שלעולם לא אצליח, למלא את מקומה. "אני לא כמוך", המשכתי, "אני מבשלת, מנקה, מכבסת לאבא ולאחים, ואיש מהם אינו מזכה אותי במילה טובה. אני מרגישה פגועה, מנוצלת, מושפלת". עצמתי את עיניי. תחושה נעימה של הגנה ילדותית עטפה אותי, בעיני השמאלית החל הרטט המוכר, מבשר הטובות. הרגשתי את נוכחותה של אמי ושמעתי את קולה הרך, "אלוהים איתך, בתי, את בת טובה להורייך, וגם תהיי אימא טובה לילדייך". פקחתי את עיניי. מבטי העמום נישא הרחק, מצייר בדמיונו את תווי פניהם של ילדיי העתידים להיוולד. חיוך, לח מדמעות, עלה על שפתיי. ליטפתי לשלום את אבני השפה הקטנות, שטפתי את ידיי ויצאתי מבית הקברות.

שעתיים לאחר מכן, פינו יושבי האוטובוס מקום מיוחד לכלה צעירה ונרגשת, רק בת עשרים ושתיים, שאליה נלוו גבר מבוגר ושני גברים צעירים בחליפות חדשות. כך עשתה את דרכה הפמליה המשפחתית הקטנה שלנו עד לאולם הוועד למען החייל בתל אביב. כשהגעתי לאולם, פגשו עיניי את עיניו של אלי. כשראה אותנו החתן, זנחו פניו קמט מתוח, ולבשו במקומם חיוך גדול שהשתקף גם בעיני הים הטובות שלו. באותו יום שונה שמי בשלישית. מעתה נקראתי יפה גולדברג, ולימים יפה גולן.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 14

האזינו לפרק ה-14 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

לאחר החתונה שכרנו אלי ואני דירה קטנה בשיכון לזוגות צעירים בפתח תקווה. שנה לאחר מכן רכשנו דירת שני חדרים וחצי, קומה רביעית, בבת ים. באותו זמן עבר אחי אלי לדירת רווקים, בעוד אברהם נותר לבדו עם אבא, משתדל לבצע את מטלות הבית במקומי. למרות זאת המשכתי להגיע לביתם בכל הזדמנות שהיתה לי, מבשלת, מסדרת ומקרצפת היטב את הרצפות ואת רגשי האשמה שהמשיכו לדבוק בי, מרגישה כמי שהחליפה את חובות היומיום לטובת קן פרטי קטן ומרוחק. בעלי אלי, שהחל לעבוד כמורה לנהיגה, התעלה על עצמו, וקיבל בהבנה את הצורך של אשתו הטרייה לברוח מהדירה הקטנה שרק החלה לספוג את ריחם ואת אורחות חייהם של דייריה החדשים, לטובת מטלות המטבח והכביסה בבית המשפחה בחולון.

בבנק החלו העניינים להתקדם בקצב מהיר. מנהל הסניף, דורון, סירב לוותר על שירותיי ולהעבירני לסניף אחר בגלל שינוי מקום המגורים. תחת זאת, החל לאסוף אותי בכל בוקר ברכבו הפרטי ישירות לעבודה. נסיעות הבוקר הולידו ידידות כנה, ודורון נהג להחמיא לי על איכות עבודתי.

"כמי שתנהל יום אחד סניף בנק", היה פותח ואומר בנסיעת הבוקר המשותפת, "עלייך לדעת, שעובדים מוכשרים הם הנכס הגדול ביותר שיכול להיות למנהל. כשתזהי עובד טוב, רצוי ביותר שתשקיעי בו ושתספקי לו תנאים טובים. כך, יהיה ראשו נתון כל כולו בעבודה, שבזכותה, כידוע לך, כולנו מתפרנסים בכבוד". למרות הצעותיו לעבור לתפקיד אחר, נותרתי בתפקידי, ממשיכה לצאת בשעה מוקדמת לביתי. כניסתי להריון היתה סיבה נוספת וטובה דיה לכבות זמנית את אש השאפתנות שבערה בי.

כשנולדה בתי הבכורה, התמלאה דירתנו הקטנה באהבה, צחוק ובכי והתרגשות עמוקה. ברכתה של אמי זיכרונה לברכה ביום חתונתי, המילים ששמעתי ליד קברה, החלו לקרום עור וגידים. ככל שחלפו השבועות, התגלתה בתי כתינוקת נבונה ומפותחת. חופשת הלידה נקטעה על ידי שיחת טלפון בהולה מדורון. נאמר לי כי סניף הבנק בבת ים נמצא בפיגור רציני, ואם אסכים להירתם מיידית למאמץ, יעריכו זאת במידה רבה. מנהל הסניף, שהפך לידידי, הודה כי איננו שמח במיוחד להעבירני סניף, אבל הוסיף, "אין מה לעשות, שם זקוקים לך הרבה יותר. אם תסכימי, תעברי לשם עם יהושע, הסגן שלי". כהרגלי, ביקשתי להתנות את חזרתי המוקדמת: במידה ואחסל את הפיגור תוך ארבעים ושמונה שעות, תוארך חופשת הלידה שלי בשבועיים נוספים ובתשלום. הוא נעתר מיד. חילקתי את מלאכת השמירה על בתי בין אחותי ואחת משכנותיי, אשר היתה כמוני בעיצומה של חופשת לידה.

מלאת מרץ נכנסתי לסניף, תופסת פיקוד על הפרויקט שהמתין לי. עבדתי במלוא המהירות וכמעט ללא הפסקה. לתדהמת ההנהלה, בתוך פחות מיומיים סיימתי את הטיפול בתיקים שנערמו שם. מותשת ומרוצה, חייגתי לדורון. "גמור. כפי שהבטחתי לך", אמרתי בסיפוק לאפרכסת, "אפשר לומר שהרווחתי ביושר עוד קצת זמן עם הבת שלי".

על אף שהגעתי בתום החופשה לסניף רמת יוסף בבת ים על תקן קלדנית נשיונל, נתבקשתי על ידי מנהל הסניף להתמחות בכל המחלקות, על מנת ללמוד לסייע לו בעבודתו. התפקיד הלא מוגדר עורר עליי את חמתם של עובדי הסניף. מראה הפקידה הצעירה, שקיבלה יד חופשית להסתובב בין המחלקות וללמוד את מלאכתם של אחרים, במקום לבצע כמותם מלאכה מוגדרת, הפך את העוינות המופגנת לחרם חברתי של ממש. פחות משבוע לאחר תחילת עבודתי בסניף החדש, נכנסתי לחדר המנהל, סוגרת מאחוריי במהירות את הדלת. "תיוק. אני רוצה לעשות עבודות תיוק", ביקשתי. תחילה סירב, מבט של השתוממות בעיניו האפורות. "לא הבאתי אותך לפה כדי שתתייקי", השיב לי. הסברתי לו שזו דרכי לרכוש את אמון העובדים, שבלעדיו ממילא לא אוכל להיות לו לעזר.

מיותר לציין כי הסדר העולמי החדש נשא חן בעיני העובדים, שסברו כי כשלתי, ומבחינתם, תפסתי עתה את מקומי הטבעי, מבצעת את אותן מלאכות השמורות לנערות צעירות, כמו תיוק. אולם עבורי היוותה עבודת התיוק הזדמנות מצוינת ללמוד. כל טופס שתייקתי קראתי מתחילתו עד סופו, מתעכבת על הניסוחים המשפטיים הסבוכים, מתעקשת להבין את מבנה המסמך, את ההתחייבות שנטל על עצמו הלקוח, את חובותיו של המוסד הבנקאי. התעקשתי לקרוא את האותיות הקטנות, וכך נחשף בפניי עולם פיננסי מרתק אשר כקלדנית נשיונל כלל לא הייתי ערה לקיומו.

ביקשתי לרכוש הבנה עמוקה בפעילות הבנקאית בשוק ההון. הזיכרון החזותי שבו בורכתי, אותה מתנה מופלאה שהעניק לי האל, היה לי לעזר רב. לראשונה חיפשתי דרך לשמור על מאגרי המידע הכבירים, אשר היו נמחקים מזיכרוני. בכל ערב לאחר שהשכבתי את בתי לישון, הייתי מכבה את האור, יושבת בחשכה על ספת הסלון הקטנה, ומנצלת את דקות הרגיעה כדי לעבור שוב בראשי על המידע החדש שקראתי. בכל יום הייתי פותחת תיקיות חדשות בתודעתי, וחוזרת אל הישנות. לשמחתי הרבה, בדרך זו הצלחתי לשלוף ממוחי נתונים ומידע רב גם בחלוף שבועות ארוכים.

באחד הימים הודיע פקיד בכיר במחלקת מטבע זר כי הוא יוצא לחופשה. בקשתו של מנהל הסניף לגייס לו מחליף נענתה בסירוב מפאת חוסר תקציב. הפקידים הוותיקים שנהנו אף הם מדרגה גבוהה, העדיפו להישאר ספונים בנוחיות תפקידם. אני לעומתם, קפצתי כמוצאת שלל רב, והצעתי עצמי לתפקיד. בקשתי אושרה על ידי ההנהלה ומיד התנפלתי על המלאכה. שמחתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי. ביטחוני העצמי הלך וגדל, תוך כדי עבודה. כשהייתי נתקלת בבעיה, נהגתי לצלצל ולהתייעץ עם פקידים מסניפים אחרים. אהבתי להתייעץ ולא ראיתי בכך סימן לחולשה או סיבה לבושה.

עם שובו של הפקיד מחופשתו, קודמתי לאחת המחלקות החשובות בבנק, מחלקת תוכניות חיסכון, ניירות ערך ושיווק. מנהל הבנק שמח להיווכח שתוכניתי נושאת פרי, שכן במקביל לניסיון המקצועי שצברתי, החלו גם העובדים לרחוש לי כבוד, צופים בי הפעם מתקדמת מלמטה.

היתה זו הפעם הראשונה שבה כיהנתי בתפקיד בעל חשיבות אסטרטגית. באתי במגע עם לקוחות שניהלו תיקים גדולים בסניף, ונדרשתי לייעץ להם באופן אישי. ידעתי שעצה טובה שלי, אשר תשיא ללקוח רווחים גבוהים, תלווה בדרך כלל בשיחת טלפון מחמיאה מהלקוח אל הבוס שלי, ולעתים הלקוח אף ימליץ לעמיתיו להצטרף לסניף.

למדתי במהירות את החומר והייתי בקיאה בפרטים הקטנים. בהדרגה, למדתי לייעץ ללקוחות באופן יצירתי עצות לא שגרתיות, ומאוד לא מקובלות בזמנו. כזו למשל היתה ההמלצה לפצל את ההשקעה בקופות גמל. בזמנו היו קופות הגמל אפיק השקעה כדאי ביותר, אך בעייתי, עקב הדרישה מהמשקיע להתחייב ולסגור את כספו לחמש-עשרה שנה. ייעצתי ללקוחות לפתוח שתי קופות גמל, באופן שהבטיח תשואה גבוהה לצד נזילות פיננסית. עד מהרה הפכתי ליועצת השקעות מבוקשת ולדמות בולטת בסניף.

בנוסף, ייצגתי את עובדי הסניף מול ההנהלה, בניסיון לתמוך בהם ולקדמם. די מהר מוניתי לחברת ועד. האיום לפתוח בשביתה אם לא תשתפר סביבת עבודתנו אכן הועיל. הסניף הקטן, שדמה יותר למחסן המתקשה להכיל את היקף העבודה ההולך וגדל, הורחב במהרה ובאופן משביע רצון, בהתאם לדרישתי. רבים החלו להרים גבה נוכח התקדמותי המהירה.

לאור השינויים בתפקיד ושעות העבודה הרבות שנדרשו ממני, החל בעלי לסייע יותר ויותר באחזקת הבית. לפתע התברר לי שגם הגבר יכול לנקות ולעזור בבית, והוא עשה זאת ברצון. ניהלנו את ביתנו בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הוא היה מנקה חלונות ותולה כביסה, בעוד אני מבשלת ועורכת שולחן. לא חלפה לה שנה, ובשלהי 1972 נולדה בתי האמצעית, בתנו השנייה.

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 15

האזינו לפרק ה-15 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נקטעה באחת שגרת החיים המבורכת של גידול הילדים והעבודה המאומצת בבנק. בימים שלפני המלחמה חשתי במתח בלתי מוסבר, קפיצות בלתי רצוניות של עיני הימנית חזרו והציקו לי, ואני ידעתי שצפויות בשורות רעות. עם פרוץ המלחמה, הוחלף המתח בפחד ובחוסר ודאות כאשר אחי הצעיר אלי, אז רווק בן עשרים ושמונה, לוחם בגולני ומילואימניק בשריון, יצא אל חזית הדרום. ימים ארוכים לא שמענו ממנו. ניסיתי וניסיתי להתקשר, שאלתי לשלומו, אך לא קיבלתי תשובות. בימי ההמתנה והמתח הבטן התהפכה בדאגה. לאחר מות אמי הרגשתי פעמים רבות ממלאת מקומה, אחראית לשלומם של אחיי הצעירים. דאגתי כאחות גדולה, דאגתי גם כאם לשני ילדים המבינה את עומק החרדה שבשליחת גבר צעיר לשדה הקרב.

לקח זמן עד שהבנו את אשר אירע, עד שחיברנו את רסיסי הדברים לסיפור אחד. הגדוד של אחי השתתף בלחימה בחצי האי סיני, כחלק מחטיבה 8 של השריון, גדוד 89. אלי, שהיה סמל מחלקה, שימש מפקד של זחל מרגמות, זחל"ם הנושא מרגמה בקוטר שמונים ואחד מילימטר. בראשי התיבות הצבאיים זהו כוח חרמ"ש, חיל רגלים משוריין. בבוקר ה-18 באוקטובר, יום שמחת תורה, לאחר לילה של שינה קטועה ופקודות שהגיעו ושבוטלו לסירוגין, הגיעה הפקודה. יוצאים לתקיפת הארמיה השלישית המצרית. בהיותם בתנועה לקראת תקיפה, נפתחה עליהם אש מצרית והחלה התקפת ארטילריה לכיוון הגדוד. הכוח נעצר ונקלע למלכודת אש מדויקת. מאוחר יותר יסביר לי אחי בשפה הטכנית הצבאית, "בַּקָּר האש של המצרים טיווח להם את הכלים. היו להם פגיעות מדויקות". הפגזים נחתו קרוב מאוד, ובקשר החלו להגיע הידיעות הקשות. קצין הקשר נהרג, חייל פצוע, עוד הרוג. זחל"ם הפיקוד של החטיבה סופג פגיעה ישירה. המח"ט נפצע, גם המג"ד.

אלי הבין שהאש מתקרבת ושהכוח אינו מתקדם. הוא נתן הוראה לחיילים שלו לחפור שוחות, כדי שלא יהיו מרוכזים יחד. תוך שהוא מאזין לקשר, ממתין לפקודות נוספות, תוהה לאן מתקדמים מכאן, שמע את הפגיעות מתקרבות. כאשר לצידו שני חיילים, כולם מחופרים וצמודים לזחל"ם, הבין בוודאות שגם אליהם יגיעו הפגזים הסורקים את השטח בקפדנות. ואז הגיע הרעם. "במקום שריקה", סיפר אלי, "שמעתי את הרעם. וידעתי שתוך חלקיק שנייה הפגז יפגע בי ואני לא אהיה יותר". באותו רגע הרגיש בעוצמה את דמותה האוהבת של אימנו, ושמע את עצמו אומר במהירות ובנחישות, "אימא, תעזרי לי! אימא, תעשי משהו!"

אלי התרומם, התעופף באוויר, ויד נעלמה כאילו אחזה בו והניחה אותו על האדמה, על שתי רגליים, בלי שריטה. ממרחק של כמה עשרות מטרים ראה אותו חבר לגדוד, עולה כצל מתוך בור מלא עשן סמיך, ספק חי ספק מת. סולטן, אתה חי? צעק אליו. אני חי, אמר, מתקשה להאמין, אני חי. הזחל"ם נפגע. חייל אחד נפצע קשה. אלי הפנה את מבטו לאחור ולעיניו נגלה חברו שנהרג. הוא ניגש אליו, המום כולו, ניסה לגעת בו, לקרוא בשמו, אך לשווא. פגיעת הפגז קרעה את גופו של החבר לגזרים. כמו להב של סכין חדה הכתה באלי המחשבה, צריך לאסוף את האיברים המדממים של החבר שלי. מישהו צריך לאסוף את מה שמפוזר כאן. והוא עשה זאת. בשקט ובמהירות, הוא עשה את מה שצריך היה לעשות.

כוח נע שהגיע לשטח אסף את החייל הפצוע, סייע להכניס את הגופה אל הזחל"ם והמשיך הלאה כדי להזעיק עזרה. אלי נכנס גם הוא לזחל"ם וניסה להתניע את הכלי, שהיה מחורר כמו מסננת. הוא התקדם מטרים ספורים ונדם. לא נותר לו אלא לשבת בזחל"ם המפויח, עם חברו המת, לחכות לטנק שיבוא לחלץ אותם מלב התופת. עשרים דקות ישב שם והמתין, נצח נצחים.

אין הסבר הגיוני למה שקרה באותו יום. דופן הזחל"ם של אחי ספג פגיעה ישירה של פגז תותח, לא פגיעה קרובה. אנשים אינם יוצאים חיים ושלמים מפגיעה כזאת. אבל אחי אלי יצא חי מתוך בור באדמה שנוצר על ידי פגז. הוא המשיך להילחם עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר. אז יצא לחופשה, בין היתר כדי לזהות את הגופה של חברו, ואז גם הופיע בפתח הבית, וכולנו נשמנו לרווחה. הוא חי. הוא חי וצועד על שתי רגליים.

הרגעים הקשים הותירו בו חותם. המלחמה אולי נגמרה, אבל אחי ממשיך להילחם עם עצמו. הוא סובל עד היום מהתקפים של זיעה קרה, חולשה, כאבי ראש, הקאות. אני יודעת ומרגישה שגם מי שנשאר בחיים, כמוהו, בריא ושלם לכאורה, סוחב מטען נפשי כבד ומורכב הדורש התמודדות מתמשכת. בכל שנה ביום הזיכרון נופלת עלינו עצבות כבדה, עמומה וסמיכה, קשה מנשוא. אני מנסה לחזק אותו, לתמוך כמיטב יכולתי, על אף שמי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין באמת.

בספר שהוציא הגדוד לאחר המלחמה כתב אחי קטע בשם "זחל המרגמות", שבו תיאר את הקרב:

"לא אשכח את השמונה-עשר לאוקטובר […] שריקות, התפוצצויות. אין זמן למחשבות. כולנו עסוקים בהתחפרות עמוקה ככל האפשר. יותר מזה איננו יכולים לעשות. מבעד למרחקי הזמן הכול נראה ברור ומרוחק. על מה מהרהר אדם ברגעים אלה: על האישה, על הבית, על המפעל המושבת או על הקרב? אינני חושב על כל זאת. כל כולי מתרכז ביצר הקיום, כל מאמציי להתחפרות.

פגז. אני נטמן באדמה. אני מועף באוויר כחפץ חסר חיים ויכולת התנגדות, צונח ארצה […]. הכול ברור, ודאי חברי נהרג. אין זמן למחשבות, יש לחלץ את הזחל ואת הנפגעים; על הזחל מוצבת מרגמה וחיוני לסלקה מהשטח. הכול ברור, עת לפעולה, ההלם בוודאי יבוא אחר כך ואיתו הכאב, הסיוט. עכשיו כל שנייה חיונית […] מזעיקים טנק חילוץ; דקות ארוכות, ארוכות מדי […] הטנק הגיע וגרר אותנו מטווח האש. בא הפורקן. אפשר כבר לפחוד ולהתיר להכרה להתערפל, לשקוע בהלם…"

באותם ימים איש לא השתמש במילה הלם קרב, ודאי שלא טיפלו במי שחזר הביתה כמו שצריך. אנחנו השתדלנו לעשות מה שאפשר. עבר זמן רב עד שאחי סיפר את כל שעבר עליו, עד שסיפר כיצד ביקש את עזרתה של אימא ברגעי המצוקה. אבל אני ידעתי, גם מהמעט שאמר הרגשתי, עינה הפקוחה של אימא ממשיכה ללוות אותנו באשר נלך.