פרק 1: נקודת השפל של חיי – מתוך "ללא מורא" / יפה גולן

במהלך חיי המקצועיים, ובעיקר לאחר הפריצה הגדולה שלי בשנות התשעים, נפגשתי עם עשרות אלפי אנשים. לקוחות, פוליטיקאים, משפטנים, חברים, מומחים לשוק ההון, בכירי הקהילה העסקית בישראל, חברים, וגם לא מעט יריבים. רובם ככולם רואים מולם אשה חזקה, אשת עסקים ממולחת העומדת על שלה ומשיגה תוצאות. אולם מעטים מכירים את הסיפור הקשה והמפותל מאחורי ההצלחה שלי, הצלחה שהיתה מנוגדת לכל היגיון ולכל סיכוי.

מזווית העין עקבתי אחר ידה של בתי הבכורה, בעודה סופרת חבילת שטרות ירקרקים, מרשרשים, ועל פניה הבעת שמחה וגאווה לאין קץ. ידעתי היטב כי כסף זה אשר הצליחה לחסוך, היה פרי מאמץ ממושך ומייגע במסגרת עבודתה כמלצרית במלון, בזמן לימודיה באוניברסיטה. משמרות כפולות, רגליים מתרוצצות ללא הרף, מותחת עצמה מעבר לגבול הסיבולת, הכול במטרה ברורה: רכישת כרטיס טיסה על מנת להתאחד עם אהוב לבה, בעלה לעתיד, אשר נסע לארצות הברית. "אמא! הצלחתי לחסוך שש מאות דולר!" צהלה בתי, ידה מנופפת את השטרות באוויר.

שמחתי בשמחתה של בתי הבכורה אשר חגגה באותו יום גם את שנתה העשרים ואחת, שנה לאחר שחרורה מהצבא. גאווה אימהית הציפה את לבי, אשר בד בבד נתמלא בתחושות נוספות, מטרידות, מעיקות ומבשרות סכנה. בתי סיימה לספור את השטרות, סידרה אותם בערימה ותחבה אותה לארנקה; את הארנק הניחה במגירה העליונה של השידה בחדרה. "אני רצה למקלחת," אמרה, וניגשה להכין עצמה לקראת אירוח חברותיה מהלימודים, אשר הוזמנו לחגוג עימה את יום ההולדת. הרהרתי בסכום כסף זה אשר נאסף שקל לשקל והומר למטבע אמריקאי לקראת הטיסה – סכום שבאותה תקופה לא יכולתי לתת לה. חלל בטני נתכווץ ונדמה כי ראייתי הופכת מעורפלת. השידה כמו הביטה בי בהתגרות. הקולות בראשי הלכו וגברו: שש מאות דולר. זהו בדיוק הסכום שחסר לך לתשלום שכר הדירה.

ערב לפני כן, הקציב לי בעל הדירה יומיים על מנת "לסגור את העניין או להתפנות." כמדי הראשון בכל חודש, גם הפעם, הייתי אמורה לשלשל לכיסו של בעל הבית, אשר התגורר בקומה מעלינו, את תשלום שכר הדירה. באותו ערב התחננתי בפניו לדחות פעם נוספת את מועד התשלום בשבועיים. "אתה הרי יודע שתמיד שילמתי לך בזמן," התפתלתי. "אני רק מחכה לפיקדון גדול שאמור להיפרע ממש בימים הקרובים." כמובן שהיה זה שקר, בדיה נוספת שבאמצעותה התמודדתי באותה עת עם קשיי היומיום. לא רק ששום פיקדון לא היה אמור להשתחרר, אלא שהחובות הכבדים הלכו ותפחו מדי חודש לממדי ענק. מצב זה הוכיח לי מעבר לכל ספק כי מאמציו של מעסיקי הקודם, עו"ד ישראל פרי, לחסל אותי כלכלית, הצליחו מעל למצופה.

בחלומותי האפלים ביותר לא שיערתי שאעשה את המעשה אותו אני מחשיבה לשפל ביותר בחיי. חסרון הכיס הביאני לנקודת אל חזור. הגוף קפוא, משותק, ויובש ממלא את חלל הגרון. רק היד מצליחה לנוע לעבר בקבוק הקוניאק שעל המדף במטבח. פיללתי כי לגימות גדולות ומהירות של הנוזל הכהה יפיגו את תחושות הקור והבושה. בעוד דקות ספורות היא תצא מהמקלחת, חשבתי, שערותיה הארוכות והרטובות אסופות במגבת. מיהרתי לחדרה של בתי הבכורה ופתחתי את המגירה העליונה שבשידה, לקחתי את הארנק, ירדתי לרחוב, עצרתי מונית והוריתי לנהג לנסוע. המונית דהרה והתרחקה ממרכז העיר. נדמה היה כי זמן הנסיעה ארוך מהרגיל.

לא ידעתי בדיוק היכן אני רוצה לרדת. הגענו לרחוב פנקס בתל אביב וביקשתי מהנהג לעצור. ירדתי מהמונית, ולאחר שהתרחקה שלפתי את השטרות ותחבתי אותם לכיסי. את הארנק השלכתי גלוי לעין כל, על שפת המדרכה. כך לפחות, קיוויתי, יימצא הארנק ויוחזרו לה מסמכיה.

שבתי אל הבית, שהיה כבר מלא מפה אל פה בחברותיה העולצות של בתי. בהתלהבות גוברת ובעיניים בוהקות סיפרה בתי לחברותיה על נסיעתה הקרובה. יצאתי חרישית ודפקתי על דלתו של בעל הדירה. הושטתי את הכסף לעברו בתנועה נוקשה, מגושמת. בשובי, חלפתי על פני בתי וחברותיה כרוח רפאים, נכנסתי לחדר השינה והסתגרתי בו.

שרועה על מיטתי, צפו במוחי זיכרונות ישנים מבית אמי. טעם מלוח של דמעות הגיע לפי. זיכרונות של דוחק ומחסור. כבוגרת, ידעתי תקופות של שפע כלכלי, אך העוני שוב הכה בביתי. לאות אחזה בי. מחשבות על מוות חלפו בראשי. השפעת האלכוהול החלה להתפוגג ותחושת האשמה הציפה שוב את לבי, חדה כתער. לולא האלכוהול, ייתכן כי לא היית עושה זאת, אמרתי לעצמי. ושוב חלפו לנגד עיני השידה, הארנק, המונית, המדרכה.

עם תום המסיבה חיפשה בתי את הארנק. חיפשה במגירות, חיפשה בכל פינה בבית, ולא מצאה. "נסי לחפש במקום אחר," יעצתי לה מבלי להביט בעיניה. "אם הארנק נגנב, מישהו כבר ימצא את התעודות," ניסיתי לנחמה. "אמא, יהיה בסדר," השיבה לי. אולם ידעתי שבתוך תוכה היא בוכה, אוזרת כוח שלא לצער אותי בימים קשים אלה.

פרק 2: ילדותי בלבנון – מתוך "ללא מורא" / יפה גולן

לטיפה סולטן. זה השם אשר ניתן לי עם היוולדי בבירות, בירת לבנון, בחודש דצמבר 1942. אבי, יצחק, היה יתום מאם. אמו נפטרה כחודש לאחר שנולד, משום שבלעה בטעות חומר רעיל. לאחר המקרה נישא סבי לאשה אחרת ונסע עימה לסוריה, שם היו למשפחה קרובים. אבי נותר אצל הדודות חשוכות הילדים ששמחו לקבל על עצמן את מלאכת גידול הנער הצעיר. אך אופיו העצמאי של אבי, ותחושת העלבון שהחל לקנן בו, גרמו לכך שלא ירצה לגור אצל הדודות. לאחר שננטש, החיים הובילו אותו לנתיב שונה, ועד מהרה ברח מהבית.

בשנות ילדותי, מיעט אבי לספר על סבי, ואת שידעתי למדתי מאמי. שנים לאחר מכן, כאשר חקרתי את שורשי משפחתי בלבנון, התברר לי כי מסוריה היגר סבא לארצות הברית וניתק באופן סופי כל קשר עם משפחתו הקודמת, נפרד לעד מבנו.

בבגרותו, לאחר ילדות קשה שבה הסתובב ברחובות וישן תחת כיפת השמים, החליט אבא להיכנס למסגרת תומכת ומכוונת והצטרף ללגיון הזרים. מהלך זה עיצב במידה רבה את דמותו ושינה כליל את תבנית אישיותו. אבי היה איש קשוח וכריזמטי, בעל אופי נוקשה ובלתי מתפשר, אדם שפניו זרחו בעוצמה שעה שסיפר לילדיו בערבים סיפורי מלחמה, על תרגילים, תחבולות ותכסיסים, על הקרבות הנוראים בתוניס ובלוב, נגד הנאצים באיטליה ובגרמניה, ועל הקרב הידוע באל-עלמיין. אבא מעולם לא טרח לרכך עבורנו, הילדים, את סיפורי הזוועה מעמק התופת. "חשוב שתבינו איך נראים החיים באמת," נהג לומר, משתמש במלאכת הסיפור על מנת לפרוק מעט מעומס החוויות, לאוורר את אשר הצטבר במרתפי נשמתו.

מקרה אותו נהג אבא להזכיר היה משפט השדה, שכמעט ועלה לו בחייו. כחייל צעיר בשורות הלגיון, גם בזמן הקרבות במלחמה, ובתנאים הקשים ביותר, נהג לקום מוקדם בבוקר ולהניח תפילין. ביום שבו חבריו לבונקר, גלריה של טיפוסים קשוחים במיוחד הבחינו במעשה המוזר, סברו כי אבא הוא מרגל המוסר אינפורמציה לאויב, ומיאנו להאמין כי זהו מנהג יהודי עתיק. אבא הועלה למשפט שדה, וכמה מחבריו לפלוגה דרשו להוציאו להורג. ברגע האחרון הובהר עניין יהדותו ואבי ניצל.

את מזלו הטוב, ששב והתגלה כל פעם מחדש, כאשר חזר ועודו בחיים, עטור אותות וסיפורי גבורה מגיא צלמוות, תלה אבי בקמע המשפחתי המיוחד ממנו לא נפרד מעולם. כשנולדה אחותי רינה, הבחינו הורי כי על פניה של התינוקת דבוקה פיסת עור מיותרת. פיסת העור הוסרה בבית החולים, אך במקום להשליכה, שמרו עליה הורי, ייבשוה, וקבעו כי אין זה אלא סימן מבשר טובות, אות שביקש להעביר למשפחתנו הקדוש ברוך הוא, סימן ברור למזל. כך יצא אבי לכל המלחמות, כשפיסת העור היבשה באמתחתו.

הורי נפגשו בסוריה. באותה תקופה נהנה אבא ממוניטין של רודף שמלות ידוע, ושמו הלך לפניו בקהילה היהודית. הוא נהג לצאת עם נשים מרשימות, זמרות ושחקניות מפורסמות. המראה החיצוני של אמי עמד בניגוד מוחלט למראה הנשי הזוהר שהיה חביב על אבי. ילידת תורכיה, שחומה, קטנה, נאה אך לא יפה במיוחד, הילכה אמי קסם על הבריות בזכות עיניה היוקדות ואופייה המיוחד. באירועים חברתיים נהנתה תמיד מתשומת לב מרובה, כאשר תכונותיה הבולטות – חינניות, חוש הומור ופיקחות רבה – מושכות אליה מחזרים רבים. אמי התאהבה באבי הנאה, בלונדיני בעל עיניים כחולות, מראה נדיר למדי בקהילה היהודית באותם הימים.

אני נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה. אבא היה בחזית של גנרל דה גול, ובשל השתייכותו ללגיון הזרים זכינו לחסותה של שגרירות צרפת בבירות ולא ידענו מחסור. הצרפתים דאגו לכל צורכי המשפחה, וכאשר פרצו הפגנות הערבים נגד היהודים, לא נפגענו. מעולם לא נאלצנו להסתיר את יהדותנו. פעמים רבות, העבירה משפחתנו סיוע כלכלי לקהילה היהודית.

אמי היתה פעילה מאוד חברתית והעבירה דרך קבע רהיטים, מזון, ופריטי לבוש למשפחות נזקקות ולזוגות צעירים. כאשר נדרשה הבאת כלה לחופתה, הוטל התפקיד על אמי, אשר ראתה בכך שליחות של ממש. בהתקרב מועד החתונה, היתה אמא פוקדת את עשירי הקהילה ומבקשת סיוע להקמת בית חדש לזוג הצעיר.

התגוררנו בלבנון, במבנה בעל חצר גדולה ומרוצפת, שמסביבה היו פזורות דירות רבות. הדיירים השתמשו בחדרי שירותים משותפים. בשל המבנה השיתופי ואופייה המיוחד של הקהילה הכירו כולם את כולם, נסמכים ונשענים איש על חברו בעת צרה, וכאלה היו לא מעט. היה ידוע לכול כי בביתנו אין שורר המחסור. עובדה זו משכה מעת לעת פורצים לדירה. כשהיו מגיעים הגנבים, היתה אמא קוראת בקול רם במיוחד: "עזרא, משה, אלי, עורו, קומו מהר, יש גנב בבית!" הגנב, שחשב שמולו עומדת פלוגת לוחמים, ברח, כשלמעשה היתה אמא לבדה בבית.

בחיוכה ובחוכמת החיים שלה, האירה אמא את עולמי, מפיגה חרדות גם בימים קשים של עוני, מקנה לילדיה ניסיון וחוכמה אשר הטביעו עלי חותמם כל ימי חיי.

פרק 3: המעבר לצרפת – מתוך "ללא מורא" / יפה גולן

בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, עברנו, כנתינים צרפתיים, לגור בצרפת. במדינה היה עדיין ריח חריף של אנטישמיות. ביום הגעתנו נרצח אנדריי, ילד צרפתי בן שמונה שהתגורר בשכנות אלינו. אנדריי הותקף ונרצח ממש מתחת למרפסת ביתנו. חבורת פרחחים ערכה משפט שדה מהיר לאומלל. הם החליטו פה אחד כי אשם הוא, גזרו את דינו למוות, והוא נתלה על ידם.

בחודש הראשון בצרפת, איבדתי את מאור עיני. במשך שלושה שבועות לא ראיתי דבר. הראייה חזרה אלי בהדרגה, והרופאים הסבירו לאמי שסבלתי מביטוי אלים במיוחד של מחלת האדמת. הייתי בת שלוש.

באותם ימים הצליח אבי, בעל העבר הצבאי המפואר, להשיג עבודה כאב בית במשכנו של שר המודיעין הצרפתי. שמי שונה לפיירט על מנת שיתאים לאורחות החיים בצרפת, ושמו של אחי עזרא שונה לפיירו. אלי היה אז תינוק בן כמה שבועות, ואברהם, בן הזקונים של המשפחה, נולד כבר בעיר הגדולה, כשנתיים לאחר הגעתנו.

צרפת שלאחר המלחמה הטילה עלינו אימה. על אף שהתגוררנו בסמוך לשגרירויות רבות, ליד שער הניצחון וברובע שנחשב למוגן ונוח, האלימות ומעשי האיבה לא פסחו גם עלינו. הוראות ברורות ניתנו לנו על ידי ההורים: אין לנהל שיחות חולין ברחובות ואין, בשום מקרה, לפתוח את דלת הבית לזרים. באותה עת הפך הביטוי "יהודים מלוכלכים" לנפוץ למדי.

כמו תמיד, היתה זו חוכמת החיים של אמא אשר סייעה לנו להתמודד עם הקושי, האלימות והניכור. בוקר אחד נסענו עם אמא במטרו, והבחנו בטיפוס מפוקפק הלוטש את עיניו לעבר מחרוזת היהלומים שעונדת אמי. "ילדים, התכוננו," אמרה לנו בערבית, "תיכף אומר לכם בקול רם לרדת מהרכבת, אולם אל תזוזו, הישארו לצידי."

"יורדים!" קראה אמא בצרפתית. והנוכל ירד מהרכבת. משחזרה הרכבת לנוע, ואנחנו עליה, נשמעה קללה מבעד לחלון – "בת זונה."

לעתים, כאשר אני נזכרת בילדות בפריז, עולים זיכרונות של התקוות הגדולות שטמנה בחובה העיר הגדולה. כמשפחה מרובת ילדים זכינו בצרפת להקלות ולהטבות רבות. אחותי רוזי היתה לשחיינית מצטיינת שזכתה למלגות, ואילו עזרא השרמנטי החל לגלות סימנים של כשרון משחק. שנים רבות לאחר מעשה אני עדיין נוטה לחשוב שאם היינו נשארים בפריז, היינו זוכים כולנו לממש קריירות מצליחות.

פרק 4: העלייה לארץ – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

אלמלא מחלת האפילפסיה ממנה סבל אחי הקטן, אברהם, ספק אם היינו עולים לישראל. אולם באחד הבקרים של שנת 1949 הקיצה אמי משנתה, וסיפרה לנו כי מצבו של אחי ישתפר אם נעלה ארצה. ואכן כך היה. כמה שבועות לאחר שהגענו לארץ החלים אחי כליל. ייתכן כי היה זה צירוף מקרים, אך גם בחלוף השנים המשכנו להאמין בתחושות הבטן המדהימות של אמא.

וכך, במקום ברחובות פריז העשירה, מצאנו עצמנו במחנה עולים בית ליד. ביתנו, או יותר נכון אוהלנו, היה חלק מאסופת אוהלים צפופים. האוכל משותף לכולם, ומדי יום השתרכו תורים ארוכים לקבלת ההקצבה היומית האישית, מדודה ומוגבלת, של לחם וריבה. רמת החיים הגבוהה אליה הורגלנו בצרפת הומרה בדלותו הרותחת של מחנה העולים.

למרות הריחות הקשים, עקיצות היתושים, הפרעושים והפשפשים שפקדו בלילות את יצוענו, הפכה החוויה עבורנו, הילדים, להרפתקה סוערת. מחנה העולים היה צפוף, רועש, מוצף בהמולה תמידית. הדלות המשותפת, מהולה בתחושה פנימית של הגשמה ציונית, יצרה אווירת פתיחות וקרבה אותה לא הכרתי קודם. כשיצאנו לעליבות שבחוץ לא נתקלנו בפשיעה או באנטישמיות. צרפת לא חסרה לי. ילדי העולים ביקשו לכלות את יומם במשחקים אינסופיים, ואני נעתרתי בשמחה, מתמכרת לתחושת החופש.

כמה חודשים לאחר העלייה ארצה, עברנו להתגורר בשכונת שיח' מוניס, בבית ערבי גדול מוקף פרדסים ומרוחק מן העיר, ללא חשמל או מים זורמים, אותם נאלצנו להביא מבאר סמוכה. אני זוכרת ליל חורף קר שבו גשם זלעפות הכה בפראות כל הלילה. עם עלות השחר נפערו עינינו מול הוואדי המוצף בשיטפון אדיר, שניתק אותנו כליל מן העיר. רוזי, השחיינית המצטיינת, קפצה למים השוצפים ושחתה עד העיר, להביא לחם הביתה.

בשיח' מוניס, על העצים, גדלו להם באין מפריע פירות צבעוניים ועסיסיים. דבר זה היווה עבורנו תופעה של ממש, שכאילו ונלקחה מהזיה קסומה. נראה כי בכל ימות השנה נמצאו די פירות כדי להעלות מזון על שולחננו. פרי הדר, תפוזים, מנדרינות ולימונים, תפוחים, שסק באביב ופרי הצבר בקיץ. הייתי בורחת לשדות וזוללת. אבי היה מעמיס על חמור כמות גדולה של פרי, ויוצא אל העיר הרצליה למכור את סחורתו.

הקשיים והמחסור בשיח' מוניס איחדו את המשפחה והפכו אותה למגובשת מאוד. בחורף, מכורבלים תחת שמיכה אחת משותפת, הבטנו לעבר תנור הנפט, עליו היה מתחמם לאטו הלחם. היינו אוכלים שמונה, תשע כיכרות לחם ביום. רק לחם. תכופות לא עלה בידינו להשיג מוצרי בסיס נוספים. לועסים את הבצק החם, היינו מקשיבים לסיפוריו של אבא על ימיו בלגיון הזרים או משחקים יחד קלפים.

לימים הבנתי שהאושר הילדותי שמילא את חיי בשיח' מוניס לא היה מושלם, אך היתה זו אמא אשר שוב דאגה, כהרגלה, לייפות את המציאות עבורי. בשנה זו שונה שמי בפעם השנייה: מעתה נקראתי יפה.

פרק 5: כפר שלם – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

בתחילת שנות החמישים עברנו לגור במעברה בכפר שלם. הניסיון לחמוק במיומנות מלפיתתו הקשה של העוני, יצר עבורנו, הילדים, מרחב חופשי, לעתים פרוע, וגדוש בהומור ומעשי קונדס. אחי עזרא, ילד שובב ומצחיק, היה השובב של המשפחה. "יפה, אני וחבר מתים לצאת עם שתי בחורות, אבל אביהן קשוח מאוד והוא איננו מוכן שהן תצאנה מהבית," סיפר לי עזרא יום אחד. "אני מבקש ממך ללכת לביתן, ולומר לאביהן שאת רוצה לשחק עם שתי הבנות. אם את תלכי, הוא לא יחשוד. אם תצליחי, אני מבטיח לך הפתעה," הוסיף עזרא. "אין בעיה," עניתי, "אני לא חוששת, ונראה מה תיתן לי בתמורה."

חדורה בתחושת שליחות הלכתי לבית הבנות. הן כבר היו לבושות בכותונות הלילה שלהן. האב קיבל את פני בחיוך. נכנסתי עם הבנות לחדרן. "עזרא והחבר שלו חייבים לראות אתכן; באתי לעזור לכן לצאת מהבית," לחשתי. עליזות ומצחקקות מיהרו שתיהן ללבוש מכנסיים קצרים תחת הכותונת הלבנה. "אנו הולכות לפטפט וללוות את יפה," שיקרו העלמות. ברגע שיצאנו מן הבית, הורידו הבנות את הכותונות, תלו אותן על עץ לא רחוק מביתן, ורצו להתהולל עם שני הנערים. עם שובן הביתה, הבחין אחיהן באחיות המורידות את הכותונות מהעץ, והחל לחשוד כי משהו תמוה קורה כאן. "יפה נורא רצתה שנבוא אליה ולא יכולנו לסרב," שיקרו הבנות. כשנשאלתי גם אני על ידי האח, שיקרתי ואישרתי את דבריהן.

רק עניין אחד נותר לא פתור: התמורה הנכספת אותה הבטיח לי אחי הגדול. למחרת, גאה בהצלחתי, שאלתי את עזרא מה אקבל בתמורה למאמצי. "ההפתעה שדיברתי עליה," ענה לי אחי, "היא שלמרות שפעם הבטחתי לפרק אותך, לא אעשה זאת." התאכזבתי קשות, אך הערצתי לעזרא גברה לבסוף על הכעס שקינן בי.

הפחד מאבא, לעומת זאת, רק הלך וגבר. יום אחד ברח אחי מהבית, וכששב, שאל אותו אבא בנועם לשלומו. כמה שניות לאחר מכן, ללא אזהרה, קם אבא מכיסאו והפליא בו את מכותיו. למעשה, לא היתה זו הפעם היחידה שבה סבלו אחי מנחת זרועו. אולם לאחר מעשה היה אבי נרתע לאחור בחרטה המהולה בחמלה, קורא לנו אליו, ומשלח אותנו החוצה מצוידים בכסף קטן לרכישת ממתקים. היחידה אשר עליה חס הייתי אני, ילדה שקטה וממושמעת, יחסית לאחי. אחותי רינה לא זכתה לגורל דומה.

לארוחת ערב שבת התייחסו בביתנו בחרדת קודש. כולנו נדרשנו להתייצב סביב שולחן האוכל, מצוחצחים ולבושים במיטב סמרטוטינו, ולהמתין בישיבה לאבא. משהתקרב לשולחן, חבוש בכיפת חג, התמתחנו כולנו לעמידה זקופה. "יום השישי ויכלו השמים וכל צבאם…" זימר את נעימת הקידוש. מאותו רגע ואילך חייבים היינו לשמור על שקט מופתי, כמו חיילים במסדר המפקד, עד לתום ארוחת השבת. באחד מאותם ערבים, נעמדנו שותקים, כהרגלנו בקודש, סביב שולחן השבת. רינה, לעומתנו, המשיכה לפטפט בשצף קצף, מתעלמת מבקשותיו של אבא לשתוק. לפתע, ראינו את אבא אוחז במזלג, ומשליך אותו בזעם לעבר אחותי. לתדהמתנו, נתקע המזלג במצחה של רינה. שלושה קילוחים של דם התערבבו בדמעותיה של אחותי, אשר פרצה בבכי מר. נותרנו עומדים, דוממים. הצלקת הלבנה, מזכרת לעלבון ולפחד, מעולם לא נעלמה.

תמונה נוספת באלבום התמונות של זיכרוני היא מראה אחי מגולחי הראש. טקס הגילוח היה מלווה בכי, לעתים צעקות, אשר כלל לא הועילו. אבי, חייל לשעבר בלגיון הזרים, האמין במשמעת צבאית, גם בבית. כשאבא היה זועם, אמא לא היתה מעירה לו, אלא מחכה שיירגע ואז מנסה לפייסו. רק היא היתה מצליחה בסבלנות להרגיעו, מרחיקה אותו מהמרה השחורה, ממציאות חייו, מעצמו.

העוני המשיך לתת בנו את אותותיו. אמא היתה קונה נעליים יד שנייה, וכשמידת רגלי השתנתה, חתכה את הנעל והפכה אותה לסנדל. לאחר שהסנדל היה נקרע, הייתי משתמשת בסוליה ובשאריות הבד כנעל בית. בימים שבהם לא היו נעליים, לא הגעתי לבית הספר. לא תמיד היתה ידנו משגת לרכוש חולצה או מכנסיים חדשים, ונאלצנו לתפור לעצמנו בגדים מטלאים. אלה הפכו עם הזמן לציפות ולסדינים. לעתים התפרקו אף המזרונים בבית, ונאלצנו לישון על לוחות עץ. המזון שעלה על שולחננו היה דל וחסר. כאשר ירקות, מצרך יקר ונדיר באותם ימים, היו חסרים, היינו מכינים רק את הרוטב לסלט, וטובלים בו את הלחם.

אבי היה אזרח עובד צה"ל, ונהג להביא הביתה סמרטוטים ששימשו לניקוי מלגזות. אמא היתה מכבסת את הבד ספוג ריחות הסולר, ותופרת ממנו סדינים ושמיכות. שניים שניים היינו מתכסים במיטות, מתקשים לעתים להירדם, מפאת הרעב. כשאהיה גדולה, הייתי ממלמלת לעצמי, יהיו לי בבית סירים מלאים בבשר.

לצריף בכפר שלם היה גג מפח. בלילות הקפואים, היה מכה הגשם ללא רחם על אותו גג ארור, בצלילים מונוטוניים, אפורים ועוכרי שלווה. טיפות הגשם דלפו בהתמדה לתוך ביתנו, מציירות פסים ארוכים, כחמשות תווים שעליהן מתנגנת בלדה עצובה, מייגעת באורכה.

פרק 6: המעבר לחולון – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הרבה דירות והרבה יותר שנים חלפו מאז עזבתי את כפר שלם. בשנת 1960 עברנו לחולון ועדיין חרוטה כנגד עיני תמונת שטיפת הכלים במטבחון שלנו, מול ברז הנחושת הענקי, חורק ודולף מבסיסו, ולצידו משטח עץ רקוב ששימש כיור. פחד נוראי היה מלווה אותי בדרכי למטבחון החשוך והקר, שהיה מרוחק מצריף המגורים. הייתי משוכנעת אז, כי כך בדיוק נראה הגיהנום. שם, בתוך הפחד, נולדו שיחותי עם אלוהים. פניתי אליו ישירות, ביקשתי בקשות. בטוחה הייתי משום מה, כי עוד מעט יענה לי, ייתן לי סימן, ובעיותי ייפתרו.

גם שנים רבות לאחר מכן, בסיטואציות שונות לחלוטין, היתה מציפה אותי תחושה זו של סיוע אלוהי; ודאות של אדם היודע כי כוח גדול צופה בו, מכוון אותו. גם היום, בהיותי אשה מבוגרת ובעלת נסיון חיים לא מבוטל, אני נזכרת בכוחות הנפש הגדולים שהיו לילדה הקטנה שהייתי, בערבים ארוכים וחשוכים מול הכיור המלוכלך.

מצבנו הכלכלי המשיך להיות רעוע ועול מלאכת הבית כולו נפל על כתפי. אחותי הגדולה כבר היתה נשואה, בעוד אחותי השנייה, אשר עבדה בעבודות מזדמנות, סייעה בפרנסת הבית. שנאתי להיות במטבח, להדיח את הכלים של כולם, אך ידעתי שאו אני או אמא נבצע את המלאכה, ולא רציתי להוסיף על עייפותה.

כל בוקר הייתי קמה, מנקה ומסדרת את הבית לפני לכתי לבית הספר. רק כאשר סיימתי, הייתי יוצאת ללמוד. מדי שבועיים, כשאמא היתה מגיעה מהשוק, היינו ממתינים בשקט עד שתרוקן את הסלים. את הדברים היקרים, הנחשקים ביותר, היתה נועלת בארון שבתוך המזנון, ואם היתה משאירה משהו בחוץ, תוך חצי שעה היה נעלם. תמיד היינו רעבים, לא מחמיצים אף הזדמנות לזלול.

בוקר אחד, בדרכי חזרה מבית הספר, נעצרתי בלי לחשוב ליד ביתה של שרה, ידידת המשפחה. ידעתי היטב כי המקרר בביתה, כמו תמיד, מלא בכל טוב: ירקות, פירות, גבינה, זיתים, חמוצים, בשר ומה לא. ידעתי גם כי בעלת הבית יוצאת בבקרים וחוזרת רק בשעות הלילה. חלון ביתה, שהיה די נמוך, נפתח בקלות. טיפסתי פנימה. "מה את עושה כאן?" שמעתי את קולה של שרה אשר כנראה חזרה במפתיע. מבוהלת, שלפתי את התירוץ הראשון אשר חלף במוחי, "באתי לקחת את כלי החלב על מנת למלא לך אותו," עניתי מהר. "אני לא זקוקה לחלב," ענתה ולא הוסיפה, נמנעת מלהביך אותי. ברחתי הביתה בריצה, מבוישת וחרדה. למחרת קראה לי אמא. "יפה, אני יודעת שלא הלכת לשם בשביל החלב," אמרה בשקט, "להבא, אם את רוצה משהו, בקשי ממני ואני אשתדל להביא לך."

פרק 7: הסיפור על דוד אליהו – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הקשר עם אמא רק הלך והתהדק עם התבגרותי. קרבה מיוחדת זו הולידה בתוכי תחושות בטן חזקות בכל הנוגע אליה. בצעירותה עברה ניתוח להסרת כליה אשר לא תפקדה. בהיעדר דיאליזה או השתלה הידרדר מצבה הבריאותי והתקפי חנק פקדו אותה בתדירות הולכת וגוברת, כשכל התקף גרוע מקודמו.

מראה אמי הנחנקת היה מבעית. פעמים רבות, בזמן הלימודים בבית הספר, הייתי חשה בוודאות כי אמי נתונה בסכנה. עוזבת הכול, הייתי רצה הביתה. לדאבוני, מעולם לא טעיתי. אמבולנס היה חונה בפתח הבית, ומבהיל את אמא לבית החולים. רגעים קשים אלה רק העצימו את אהבתי ואת דאגתי לאמי.

טוב לבה מנע ממנה להשלים עם רוע, עם חוסר צדק או עם פגיעה במשפחה. תדיר הייתי נתקלת בביתנו בזוגות צעירים, חמוצי פנים ונחושים להתגרש, יושבים ומשוחחים ארוכות עם אמא. לרוב, חזרו לביתם מפויסים, נכונים לשלום בית. סברתי תמיד, כי השפעת אם על משפחתה, עד כדי חריצת גורלות, חזקה ביותר. מעשה אותו סיפרה לי אמי על מפגש בלתי נשכח במעברה, רק אישר מחדש את אשר חשתי.

הסיפור שהיה, כך היה. הכול החל בלבנון. אליהו, אחיה של אמי, התחתן עם אשה עשירה ממוצא סורי, שדרשה ממנו לנתק קשר עם משפחתו הענייה. ככל הנראה חששה האשה שמשפחת בעלה תתדפק על דלתו בבקשת עזרה והיא תיאלץ לממן זאת. "כנראה שהכסף סנוור אותו, ואליהו באמת לא דיבר איתי במשך שנים," סיפרה אמא, "הפצרתי בו לא לעשות זאת, אבל הוא לא שמע לי, ואמר שאין לו ברירה."

אליהו לא החרים רק את אמא, אלא גם את סבתי רוזה שהיתה אז על ערש דווי, וחפצה לראות את ילדיה טרם מותה. אבי, אשר אהב מאוד את חמתו, יצא מכליו. באחד הימים לקח את הנשק שקיבל מלגיון הזרים, ונסע אל אליהו במטרה לשכנעו לראות את אמו הגוססת. כשהגיע לשם, לא הסכימה אשתו שאליהו יצא מהבית. "אם הוא לא יוצא החוצה, אני יורה," איים אבי, והאיום פעל. "אליהו," אמר לו אבא, "אמא שלך גוססת זה זמן מה, ואין היא יכולה למות מבלי לראות אותך בפעם האחרונה. אם אשתך רוצה שתמשיך לחיות," הוסיף אבא, מרים את קולו ומנופף בנשקו, "אני מציע כי תתלווה אלי ותבקר את אמך בפעם האחרונה."

אליהו השתכנע, ונסע עם אבי לראות את סבתא. כשהגיע אליהו למיטת חולייה של רוזה, זיהתה אותו מיד. "בני, אני כבר גוססת הרבה זמן, אך אלוהים לא נותן לי למות שלפני שאראה אותך," פנתה לאליהו. "אם חושב אתה שהאושר יימשך זמן רב, טעות בידך. במקום לברך אותך, אני מאחלת לך שהכסף שלך ושל אשתך יהפוך לחול, ושבנך היחיד יתנהג אליך בדיוק כפי שאתה התנהגת אלי. מאחר שאינך יודע מהו כיבוד אם ומשפחה, תיאלץ ללמוד על בשרך. ולך ג'ינג'י," פנתה סבתא לאבי, "אני תפילה שתצא מכל המלחמות בשלום." לאחר כמה רגעים נעצמו עיניה של רוזה לעד.

שנים רבות חלפו מאז אותו היום. ביום בהיר אחד, במעברה בכפר שלם, עבר מולנו אביון זקן אשר מכר מוצרי סדקית. על כתפיו המיוזעות, סחב הזקן חפצים שונים וביקש להיכנס אלינו הביתה ולשתות כוס מים. אמא, מלאת חמלה, הזמינה אותו פנימה. "מאיפה אתה?" התעניינה אמי. "משפחתי מגיעה מסוריה," ענה הקבצן.

"איזו משפחה?"

"משפחת רופא."

"מה שמך? כיצד קראו לאמך?"

"שם אמי הוא רוזה."

"ושמך?"

"אליהו."

"היתה לך אחות בשם סופי?"

"כן, איך את יודעת?"

"סופי זו אני."

לאחר ההתרגשות, החיבוקים והנשיקות, סיפר לנו אליהו את סיפורו. "יש לי בן יחיד," אמר, "אבל אינני בקשר עימו, הוא מגלה כלפי רק שנאה. חודש לאחר מותה של רוזה, חוסל כל הוני בעסקת נדל"ן גרועה. לא עבר זמן רב, ואשתי נהרגה בתאונה קשה. מאז, אינני מצליח לשקם את חיי," סיים בעצב.

סיפורו של אליהו נשמע לכולנו מוכר, כיוון שהכרנו היטב את האגדה לבית רופא שבה ניבאה סבתא את גורלו המר של בנה הסורר. "האם תסכימי לגשר ביני ובין בני?" שאל אליהו את אמא. "לא ראיתי אותו המון שנים ואני יודע רק שהוא נשוי וגר בהרצליה." עבור אמי היתה זו הזדמנות נפלאה לסגור מעגל משפחתי. היא סלחה לאחיה, והפגישה אותו עם בנו, שסלח לו אף הוא.

פרק 8: אזרחים סוג ב' – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

יפה גולן | אבאאם בצרפת הוטחו בנו הערות אנטישמיות, הרי שבישראל נחשבנו לסוג ב' בגלל מוצאנו המזרחי. הימים ימי מפא"י, והאפליה הורגשה היטב. כשאבי חיפש עבודה בשירות התעסוקה, מיד התפנו לסייע לו. אבא, בעל העיניים הכחולות ורעמת השיער הבלונדינית, נראה כבחור אשכנזי מן השורה. אולם ברגע שפקיד התעסוקה ראה שהבחור אינו מבין את ההלצה היומית ביידיש, חזר בו באורח פלא: "בעצם, המשרה כבר תפוסה."

בלית ברירה, נאלץ אבי להסתפק בעבודות זמניות. בשל עברו הצבאי המרשים, התבייש אבא ברוב העבודות שבהן נאלץ לעסוק, ורטן שהוא "כמובן מסוגל ליותר." משכלו כל הקצים, נאלץ אבי להתחיל לעבוד כסנדלר, וביקש מאחותי רינה להסתובב עימו ברחובות. "מתקן נעליים, מתקן נעליים," היתה צועקת והוא משתרך אחריה בלאות, מקלל את גורלו המר.

למרות, ואולי בגלל העוני הקשה של משפחתי, בלטתי מאוד בבית הספר. עד מהרה הפכתי למצחיקת ומנהיגת הכיתה. ההומור שהכרתי בבית, גם בנסיבות קשות, ליווה אותי הלאה. נהניתי להיות במרכז. השתתפתי בחוג הדרמטי, חולמת להיות שחקנית ידועה, בטוחה כי במקצוע המשחק טמון עתיד נפלא עבורי. הקפדתי להופיע בכל השיעורים, לומדת טקסטים בעל פה, מתרגלת דיקציה בדרך חזרה מבית הספר.

לרוע המזל, כששמעה אמי על המקצוע שעליו חלמתי, שמה לכך קץ במהרה. "אצלנו בעדות המזרח," ציינה, "שחקנית וזונה זה אותו הדבר." הבנתי את הטון הפסקני של דבריה, לא העזתי להתווכח, ובחרתי להתמכר לאהבת הילדות השנייה שלי, ריגול. מרותקת להרפתקאות, גמעתי בשקיקה את סיפורי הצבא של אבא.

הקרבות, המארבים, האתגרים והמכשולים שחווה כחייל בלגיון הזרים, נטעו בי תחושה של מורא והתרגשות, ושימשו כר פורה למזימות אפלות ומשימות ממשלתיות מסמרות שיער, אשר מפקדה העליון של מדינה דמיונית הטיל עלי. מכולן, ללא יוצא מן הכלל כמובן, יצאתי כאשר ידי על העליונה.

לאחר שסיימתי את בית הספר העממי, שאפתי כמובן להמשיך את לימודי בתיכון. עצמאית מאוד, סירבתי להיות רוכלת כמו אבי, או עקרת בית כמו אמי.  הייתי ילדה בעלת ניסיון, והבנתי שהשכלה היא המפתח ליציאה ממעגל העוני והאומללות. לנגד עיני עמדה דמותה של אחותי רינה, שעשתה הכול על מנת להצליח, פוסעת ראשונה במסלול הצברי, משרתת בצה"ל, וסוללת בכך את הדרך לכולנו.

אמא הקפידה מאוד בנושא הלימודים. על אף שלא היתה משכילה בעצמה, ציינה פעמים רבות את חשיבותם של לימודים והשכלה טובה. אחי, אברהם, שהיה תלמיד גרוע, נתבקש לעתים על ידי אמא להראות את שיעורי הבית שהכין. כשהציג בפניה את מחברת שיעורי הבית, היתה מתבוננת ארוכות בדף, פונה אליו במבט זועף, ואומרת: "זה בכיוון, אבל לא מספיק טוב." למעשה, לא ידעה אמי קרוא וכתוב ולא הבינה דבר ממה שכתוב. אחי, שביקש לדעת מה לא בסדר, היה מקבל נזיפה. "נו באמת, אברהם, אני צריכה להגיד לך?" שאלה, וכך נאלץ העצלן, לקרוא את החומר פעם נוספת ולהכין מחדש את שיעוריו.

פרק 9: מפגש עם ראש העיר – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

הלימודים באותה תקופה היו כרוכים באגרת לימודים, אותה הצליחו הורי לשלם בקושי רב. כאשר רציתי להמשיך את לימודי בבית הספר התיכון, סירבו לקבלני עד שאסדיר את חובותי שנצברו במהלך השנה, ואשלם את האגרה עבור שנת הלימודים הבאה בתיכון. הימים חלפו, ומועד סיום ההרשמה לשנת הלימודים התקרב במהירות מדאיגה. חלומות טורדניים, שבהם אני אמא למשפחה מרובת ילדים, קשת יום וללא כל השכלה, החלו לפקוד את שנתי. ידעתי שעלי לעשות מעשה.

"שמי יפה סולטן," כתבתי במכתב לראש עיריית תל אביב דאז, חיים לבנון. "סיימתי את לימודי בבית הספר הלל, וכשניגשתי להירשם לבית הספר התיכון, דחו אותי בגלל החובות שלי להלל. ברצוני לציין שאני בת למשפחה מרובת ילדים. אנו גרים בצריף. אמי אשה חולנית, ואינני רוצה להרוס את עתידי משום שאין באפשרותה של משפחתי לשלם את האגרה. אני מבקשת מכבודו להזמין אותי לפגישה, על מנת שאוכל לתת פרטים על מצבי ולספר על הרצון העז שלי ללמוד. אני מקווה שלא תאכזב אותי, ותיענה לבקשתי בהקדם." נרגשת, מסרתי את המעטפה לפקיד בסניף הדואר.

להפתעתי הרבה, מכתב התשובה מראש העירייה, שהזמין אותי לראיון, לא איחר להגיע. מצוידת בתובנה של נערה היודעת לשרוד, החלטתי לא להתלבש יפה במיוחד לקראת הפגישה, ולא לשנן דבר מכל מה שתכננתי לומר אלף פעם בראשי. אדרבא, הרגשתי כי נכון יהיה שהאיש יכיר את יפה האמיתית, בדיוק כפי שהיא. ביום המיועד, מתוחה ונרגשת מאוד, נכנסתי לבושה בבגדי היומיום ללשכתו המרווחת, אך הצנועה, של חיים לבנון.

ראש העירייה קיבל אותי במאור פנים וניהל עימי שיחה קצרה ולבבית. הוא הופתע מכך שהורי לא הצטרפו לפגישה, אך נמנע מלחקור אותי או לדרוש הסברים נוספים על פנייתי אליו. בתום השיחה הקצרה פנה אלי ואמר: "אל תדאגי, יפה. הכול יסודר. אינך צריכה לשלם את האגרה, ואנו ניתן הוראה מיידית לקבל אותך ללימודים." נתקפתי תחושה מוזרה והתרגשות מיוחדת. זוהי התחלת חיי כאדם בוגר, חייכתי לעצמי. הרגשתי גאווה על המעשה שעשיתי, אך נמנעתי מלספר עליו להורי. לא רציתי, בשום מחיר, שיחושו רגש אשמה או כישלון. הסברתי למשפחתי שעבודתי בבקרים מאפשרת לי לשלם את אגרת לימודי הערב בתשלומים, וכי אין להם כל סיבה לדאגה.

בזמן הלימודים המשכתי לטפל באמי החולה ובאחזקת הבית. ריבוי המשימות הקשה עלי מאוד, ולא פעם קינאתי בחברותי שאימותיהן בריאות. בניגוד אליהן, לא יכולתי לצאת לטיולים או להצטרף לתנועת נוער. ידעתי שהבית זקוק לעזרתי, ואף חשוב מכך – אמא חייבת השגחה צמודה. מחוץ לבית ולמראית עין שמרתי על חזות של נערה מאושרת מאוד; חזות שהיתה מרחיקה ממני כל יום, לכמה שעות, את הקשיים שהמתינו לי בבית, את המחלה של אמא, את חסרון הכיס, את הכלים המלוכלכים בכיור. אולם בלילות, לא פעם, היה סופג הכר דמעות של תסכול ובדידות.

פרק 10: התקבלתי לעבודה בבנק! – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

התחלתי לעבוד בעבודות זמניות, תוך ידיעה ברורה שאני מסוגלת ושואפת להרבה יותר. העבודה הראשונה שלי היתה כעוזרת תופרת במתפרה תעשייתית. באמצעות מכונה קטנה תפרתי כפתורים לחולצות ולמכנסיים. השכר היה זעום והעבודה תובענית ומונוטונית. נדרשתי לעמוד בתפוקות גבוהות, ועבדתי במהירות רבה. אולם נראה היה כי הזמן עומד מלכת, פוער חורים גדולים לחלומות ולתחושת שעמום שהלכה וגברה.

ברור היה לי, בתחושה שהתגברה מדי יום, שעבודה זו אינה טומנת בחובה שום אפשרויות קידום. עזבתי את המתפרה, והתקבלתי לעבודה כסייעת קו בבית חרושת לסריגים. מרבית העובדים במפעל היו בגילה של אמי. זו אולי עבודה נעימה, אמרתי לעצמי, אבל אין בה שום אתגר והיא אינה דורשת טיפת שכל. תוך זמן קצר עזבתי, ופניתי לעבוד כמוכרת אצל מוכר הפיצוחים השכונתי. יפה, אמרתי לעצמי, גם פה אינך מרוצה. כנראה הגיעה העת למשהו אחר. לגמרי אחר.

"אין לך שום רקע בהנהלת חשבונות." דליה מלשכת התעסוקה היתה מניחה בטקסיות מופגנת את העט על שולחן הכתיבה הבהיר, מסירה את משקפי הקריאה ממצחה, ומניחה גם אותם לאחר כבוד ליד מחברת השמות הענקית, שתפסה את מרבית השולחן. אז היתה סורקת בריחוק של רופא מנתח, בפעם המי יודע כמה, את הבעת פני הקפואה. כמו שחקנית ממושמעת החוזרת על שורותיה, הודעתי לה בשקט וברצינות תהומית, כזו המסורה לאנשים נחושים היודעים בברור לאן נוטה קו גורלם: "את צריכה למצוא לי עבודה בבנק."

כמו רבות מההחלטות בחיי, גם ההחלטה לנסות ולחפש את עתידי המקצועי בבנק נולדה בחלום שפרטיו המדויקים כבר אינם זכורים לי. אולם כשהתעוררתי ידעתי זאת: אני חייבת למצוא עבודה, כל עבודה, בבנק. כילדת מעברה, חלום העבודה המסודרת בבנק היה שקול לחיים נוצצים ביבשת מרוחקת, הכי רחוק שאפשר מהצריף שבו גרתי.

וכך היה. דליה, שהבינה כי נחישות שכזו רק תסייע לי להצליח בעבודה, הודיעה לי: "ביום ראשון, בשעה שמונה, בבנק הפועלים למשכנתאות בתל אביב. אמרתי להם שילדה שכל כך רוצה לעבוד בבנק חייבת להצליח שם במשהו. אני מחכה לשמוע עלייך רק דברים טובים. בהצלחה, יפה, ואל תאחרי."

ביום הראשון לעבודה לבשתי חצאית מיוחדת שאחותי תפרה, עם חולצה שנתנה לי ונעליים עם עקבים גבוהים. הסניף הקטן והאינטימי היה בנחלת בנימין, והגעתי אליו עם אוטובוס מהכפר. רק לאחר שלושה ימי עבודה, שבהם השתכנעתי כי אין מדובר במתיחה וזה אכן מקום העבודה החדש שלי, בישרתי להורי על המעבר.

"אמא, אבא, אני עובדת בבנק," הודעתי להם בגאווה רבה, בתוך תוכי עדיין חוששת מן המעמד החדש, מהאווירה הרשמית ומהלקוחות המגונדרים שגרמו לי להרגיש כבת כפר מוזנחת. עם זאת, ולמרות החששות, ידעתי בוודאות עמוקה שעשיתי את הצעד הנכון, והבנק הוא המקום המתאים לי. שם נחשפתי לאנשים אשר לא הייתי זוכה להכיר במקום אחר, להרגלי עבודה מסודרים, לתרבות שלא הכרתי; ושם נתקבלו גם אותן החלטות חשובות, באשר לכספם של אותם עשירים שבהם כה קינאתי.